כשאנחנו נולדים, כל אחד מאיתנו נולד עם אופי משלו.
אומרים שמגיל אפס אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, רוצים לצאת לחופשי מרחם אימנו אל העולם הגדול.
אחרי תשעה ירחי לידה, סגורים ברחם, רוצים להפציע לעולם ולהיות חופשיים.
להיות חופשיים לפשוט ידיים, לרוץ ,לדבר, לצחוק, להביע את עצמנו.
אבל אז לכל אחד מאיתנו יש את המצרים שלו, את העבדות.
ההורים שאומרים אל תעשה כך או אחרת, מה יגידו השכנים? מה יגידו במשפחה?
זה ממשיך בגן כשכופים על כולנו לשבת בריכוז, לשלב ידיים, לאכול בפה סגור ו"אין משיחין בשעת הסעודה".
צריכים לעשות מה שפרעה אומר, אסור לנו לעשות אחרת כי יגידו שהיית ילד רע בגן ולא התנהגת יפה.
וזה ממשיך בבית הספר. ההורים רוצים שנהייה תלמידים טובים אחרת לא יקבלו אותנו לתיכון ואח"כ לאוניברסיטה
פרעה משתנה, עבדות מסוג אחר, עבדות לציונים, עבדות לרצונות החברה.
עבדות של מראה, של משקל, לא להיות שמן מדי, לא להיות רזה מדי, לא להיות מכוער, להיות שבלוני כמו שהעבדות המודרנית כופה.
ואני רוצה להיות ילד שמן, לשכב בבית או על הדשא או לשחק.
אבל פרעה דורש ממני לעבוד קשה בחומר הלימודים ולסחוב על גבי משא כבד של מערכת, של ספרים של לימודים. אין חירות אין חופש.
בני ישראל היו עבדים 430 שנה במצרים, 430 שנים של עבדות, של לעשות מה שאחרים רוצים.
430 שנים של קושי ללא אור בקצה הפירמידה.
לאדם בימינו זה יקח אולי עשירית, 43 שנים שבהם הוא מרצה את כולם אבל לא עושה לעצמו שום דבר.
43 שנים של פרעה מסוגים שונים ומצרים במקומות אחרים.
43 שנים כשהוא כבר עובד במקום מסודר, אישה, ילדים, משכנתא.
וביום אחד יתעורר בו מין משה קטן, תינוק, כמו שהוא היה בילדותו כשרצה לעשות מה שהוא רוצה בלי לדפוק חשבון לאף אחד.
והמצרים מסביב ינסו להרוג את משה הקטן, להטביע את הרצון שלו להיות חופשי, חסר עכבות.
ואותו משה הקטן החבוי בו, ישים את החופשיות הזו בתיבה קטנה אבל לא יגנוז אותה אלא ישיט אותה על מי נהר הנפש שלו,
נהר הנקרא יאור כי הנה סוף סוף אורו עיניו.
והקול הזה יגדל ויבוא אל הפרעה הפנימי, זה הנוגס בנו ביד רמה, זה שאומר לנו בפנים, עמוק, שכל מה שאנחנו רוצים
לא חשוב, מה שחשוב זה מה יגידו השכנים, הסביבה.
ומשה הקטן, הקול הפנימי הזה בכולנו יגיד "שלח את עמי", תן לי ללכת לעשות מה שאני רוצה, הגיע הזמן כבר.
ואותו פרעה יתרצה, יגחך, ילעג ויניח לנו ללכת לבד, שם, למדבר החופשי רחב הידיים.
והמדבר הזה יעלה בנו את כל הפחדים, הספקות התהיות, החרדות, החששות ועשר מכות מצרים, שכן איננו יודעים איך זה להיות חופשי.
היינו תמיד עבדים של פרעה והמצרים, עשינו מה שהסביבה רצתה, לא נתנו דרור לרצונות שלנו, למהווים הכי עמוקים בנפשנו.
כמה מכות צריך לספוג אדם עד שיהיה לו את האומץ לקום וללכת?
הרי בסוף העבד הזה רוצה ללכת. ולא חשוב התאריך, אם זה א' בתשרי או יז' באדר או טו' בשבט.
לכל אדם יש את הפסח שלו שבו הוא יוצא מבית העבדים.
הוא יודע שיש לו ימים רבים ללכת במדבר ובתחילה יוכל לחם יבש ומים צר, זה ברור שכל שינוי מתחיל בקשיים.
אבל בסוף יש ארץ זבת חלב ודבש, ארץ מובטחת לכל עבד משחורר שעושה מה שהוא רוצה באמת.
ארץ האמת הפנימית עם קול חזק שרוצה להגשים את עצמו להיות משוחרר וחופשי, בלי מה יגידו השכנים, המצרים או פרעה.
ואסור להביט לאחור כי שם תהייה תמיד מצרים עם השיעבוד והחיוך השטני המחכה לו שיחזור.
לפני שנה, בליל הסדר, היה זה החג האחרון שאימי הסבה סביב שולחן החג איתנו.
מבחינתי, "מה נשתנה הלילה הזה?" התשובה תהייה שהיא איננה איתנו.
יהיה שם כסא ריק עבורה, אליהו הנביא ימצא מקום בשולחן אחר.
חג חירות ושחרור מעבדות לכולם, שתהייה שנה משוחררת לכולנו.
KeyMan
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
