בכל תחילת שבוע כזה, שבו חל יום השואה, אני נזכר בפנים העצובות.
פעם אלו היו הפנים העצובות של סבתי מצד אימי שמעולם לא נגעה במשהו שיוצר בגרמניה ויובא ארצה מאז שעלתה איתנו לישראל,
כל פעם שהראו או הזכירו את הגרמנים, בכל הקשר שהוא, הייתה עושה תנועת יריקה ואומרת "ימח שמם וזכרם",
אימי הייתה מצטרפת לעצב ול"ימח שמם וזכרם".
מאחר ולא היה קבר לסבי ולדודיי וכל מפחתה של אימי, הצוואה היחידה של סבתי לפני מותה היה שהם יוזכרו על המצבה שלה, וכך אכן זה נעשה.
הסיפורים שהיו כל שנה מוקרנים בטלוויזיה, היו כאין וכאפס לסיפורים ששמעתי בבית מסבתי.
וכל שנה הסיפורים היו שונים, כל כך הרבה סבל היה, שהיה המון מה לספר, אבל לא רק.
סבתי בחוכמתה, ידעה להעלות את רף העצב והסיפורים הנוגעים עמוק בלב כמו סכין חדה, עם השנים.
גדלתי ושמעתי סיפורים יותר ויותר קשים ועצובים.
וכל שנה גם הבנתי יותר, כך לפחות היה נדמה לי. היו לי הרבה שאלות שלסבתי ולאימי לא היו תשובות עליהן,
כמו שכל בר דעת לא יכול לענות.
דברים כאלו לא מבינים באף גיל, גם בבגרותי כשידעתי שהחיים הם לא פקניק והם לא פשוטים, הם עדיין גן עדן עלי אדמות
מול סבלם של אותם אנשים בתקופה ההיא של מלחמת העולם השנייה.
השנה, כמו הרבה דברים שקורים בשנה האחרונה, האוד האחרון מהמשפחה ששרד את השואה איננו.
ממש כמו אותה לפיד הנישא ביד המתמודד בריאליטי של "הישרדות", מישהו כיבה לאימי את הלפיד.
כיבה את אש חייה באחת.
היא שרדה, הייתה חזקה, הכילה את כל הסבל על עצמה כילדה קטנה בת פחות מחמש,
גדלה לבדה עם אמא שילדה אותה בגיל 42 והייתה יותר סבתא מאשר אמא, בטח בטווח הגילאים.
הילדים שלי, ועם השנים גם של אחיי, היו מגיעים אליה בכל יום השואה, יושבים סביבה ולידה, ושומעים ממנה סיפורים
שאני שמעתי מפי סבתי.
כשהגיע תור הנכדים להכין עבודת שורשים, היו באים לשמוע איך חיו אז.
מה שהפליא אותי תמיד, אצל כל הנכדים, הם לא רצו לקחת דברים שהנכד הבוגר יותר כתב, רצו לשמוע ולכתוב בעצמם.
הרגישו שהם שייכים לדור הולך ונעלם.
אז השנה, זה יהיה יום השואה הראשון שאף נציג מהמשפחה ששרדה, אינו בן החיים כבר.
מעמסה כבדה מוטלת על כתפיי וכתפיי אחיי, נצטרך להעביר את כל הסיפורים לדורות הבאים שלא ישכחו
את מה שסבלו סבא וסבתא שלהם וסבתא רבא יחד איתם.
אנחנו מצידנו נעשה הכל שאף אחד לא ישכח מה שעוללו להם.
מצד שני, אני לא ממעיט בסיפורים של מה עשו ועושים כל ממשלות ישראל לדורותיהם על מנת להכביד
ולהקשות את החיים של אותם ניצולי שואה, ביניהם סבתי ואימי זכרן לברכה.
לא ממעיט בסיפורים על מה שמדינת היהודים עושה לאודים העשנים, המסכנים שעוד חיים ביננו, את המוות.
מחכים שהם יעלמו וימותו כך שלא יצטרכו לשלם בעבור הסבל, ששום מחיר לא יחזיר להם את חייהם
או בריאותם, גם את זה אנחנו מספרים.
העצב גדול.
בליל הסדר האחרון, ליד השולחן היה כסא ריק שהזכיר לכולנו שלפני שנה אימי הייתה ישובה על אותו הכסא
בפעם האחרונה בעודה מחייכת ושמחה איתנו על כך שהנה כולנו יושבים ומסובים כמשפחה ומה יותר סימלי ממשפחה
גדולה סביב שולחן הסדר לאדם שכל משפחתו הוכחדה ונרצחה?
ביום השואה הזה, הכל נראה ריק וחלול. פשוט ריקנות.
כל שנה, יום השואה, הכין את הקרקע עבורי ליום הזיכרון לחללי צה"ל. יום שבוא מעולם לא עבדתי והוא קדוש עבורי
לא פחות מיום הכיפורים.
השנה, אני לא מוצא את עצמי, כמו הרבה פעמים בתשעת החודשים האחרונים, מאז שאין לי אמא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
