לאחר חצי שנה החלטנו למכור את ביתה של אימי.
כן...
שמענו מכל הסובבים הרבה דעות.
למה עכשיו? למה לא לחכות? מה בוער? והיו אפילו חוצפנים שהתערבו בחשבון הבנק שלנו ושאלו אם חסר לנו כסף...
אז לא חסר לנו כסף אנחנו כולנו מסודרים ברוך השם, לא כי ההורים שלנו היו עשירים אלא מכיוון שהם לימדו
אותנו להיות בני אדם ישרים, מתפרנסים בכבוד, אוהבים את הזולת, נותנים למי שחסר, עיננו לא צרה באף אחד
ובכלל אנחנו אחלה אנשים.
בית שעומד נטוש בלי שאף אחד יגור בו נהרס לאיטו.
אני הייתי מגיע לבית של אימי פעמיים בשבוע. הייתי בודק דואר, בודק את החשבונות שיש לשלם ורואה מה קורה באופן כללי.
בחודשים הראשונים הייתי גם משקה את העציצים שעוד נשארו במרפסת, אבל הם לא החזיקו מעמד.
אימי הייתה מדברת אל הצמחים, והם החזירו לה אהבה בצורה של פריחה מרהיבה.
הצמחים הרגישו שבעלת הבית לא מדברת איתם וגם הם קמלו לאיטם עד שנשארו אדניות ועציצים עם גבעולים
יבשים ואדמה חרוכה.
לחצתי למכור את הבית כי היה לי קשה.
קשה לבוא ולדעת שאין.
להבין שיש רק מזכרת וזכרון ואף אחד לא יחבק, וישאל לשלומי ואם אני רעב ומה בא לי הכי הרבה לאכול.
כל אחד מאיתנו עמוק בפנים, נשאר עדיין ילד.
הקושי הזה היה כבד מנשוא, לא יכולתי לעשות את זה לאורך זמן ונמנעתי לקראת הסוף להגיע לבית כי כשפתחתי את הדלת,
חיכו לי שם הריקנות, החוסר ההעלמות הבלתי נתפסת.
הזמן לא מרפא, לפחות לא אצלי, החוסר קיים.
ולעצמי אמרתי שיש לאימי בית חדש, שם, ליד אבי. היא לא זקוקה לבית נוסף על ביתה שם בבית העלמין.
אני מבקר בבית העלמין פעמיים בחודש, מדליק נרות נשמה, שניים בכל קבר, אומר תפילה קטנה שחיברתי רק עבורי, והולך.
לפני שאני הולך אני משעין את ידיי על הקברים של הוריי, יד אחת על כל קבר ועוצם עיניים.
בשניות האלו אני חוזר לילדות שלי כשהייתי הולך עם הוריי למקומות הומי אדם הייתי מחזיק יד לכל אחד מהם.
כך הייתי בטוח שהם שומרים עלי.
ההרגשה הזו חוזרת אלי לכמה שניות כשאני מרגיש, בנשמה, שאני נוגע שוב בהוריי שאינם.
בעוד שבועיים יסתיימו להם 11 חודשים, וכאילו זה היה רק אתמול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
