בתקופת החורף כשחיפשתי עבודה קניתי לי טריינר (מאמן) לאופניים.
הרעיון הוא הרמת הגלגל האחורי על מתקן מיוחד המדמה חיכוך של הכביש
כך שאתה רוכה בבית אבל כאילו אתה רוכב על הכביש.
יש המון אימונים ביוטיוב, כאלו שמראים רוכבים בנופי טבע מדהימים ואתה "מצטרף" אליהם.
על המסך יש הוראות באיזה שיפוע הם עולים, מהירויות, ורמת קושי ואתה צריך להתאים את המאמן שלך
לאותם תנאים. נשמע מסובך? נכון וממש לא אהבתי. זה מסבך את עניין הכייף וצריך לעקוב אחרי ההוראות כל הזמן.
בסוף מצאתי את מה שחיפשתי בדמות אימונים מסוגים שונים עם שינויים משמעותיים בקושי.
ואת זה עשיתי במשך חודשי החורף.
אני יכול להגיד שחזרתי לכושר שהייתי בו לפני שנתיים.
בחודשיים האחרונים כשהשמש חזרה ועוד לפני שמתחיל ממש קיץ, יצאתי לרכב על הכביש.
מצוייד בכל מה שצריך אבל הכי חשוב באופניים ששוקלות 8 קילו בסה"כ ובהרבה מוטיבציה.
כל שבת בבוקר, ליתר דיוק בשעה 6 בבוקר, כשרוב הציבור ישן לו, אני כבר על הכביש.
קיבלתי הרבה הצעות מחברים ומקבוצות בפייסבוק להצטרף.
אבל אני מעדיף סולו. למה?
כשרוכבים בקבוצה, לא תמיד כולם נשמעים לחוקי התנועה. כלומר, רוכבים בשלשות ולעיתים נכנסים
מהשול הימני אל תוך מסלול המכוניות מה שיכול לגרום לבעיית בטיחות חמורה ומשם הדרך לתאונה קצרה ביותר.
זמנים...כן ישראלים ידועים בכך שזמן הוא משהו לא מדוייק. פגישה בשבע הופכת מהר מאוד לשבע וחצי
ופתאום מחכים לעוד רוכב וכו' וכו'.
אני מעדיף את הלבד שלי, עם ההתמודדות בקשיי הכביש, תקלות, בעיות, כלבים רצים אחרי האופניים ועוד.
אני מנצל את הזמן הזה למחשבות, הרבה מאוד מחשבות.
מנתח דברים שקרו, חושב על מה לעשות הלאה, מחר.
שקט. רק אני והכביש.
מהירות רכיבה ממוצעת של 25 קמ"ש, מספיק מהיר בשביל מה שאני צריך למרות שיש מהירויות של 50 קמ"ש ולא בירידה 
.
התחושה היא כמו לעוף. עם אופניים כל כך קלות מקרבון, התחושה עילאית.
לא הייתי מחליף את ההרגשה הזו בשום הרגשה אחרת.
אז הנה כמה תמונות מהשבתות האחרונות.
(אני רוכב עם מערכות של גרמין: שעון פניקס 3 ומחשב דרך אדג' 500 למי שמבין)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
