אין יום שהמחשבות לא עולות.
אין יום שהזכרונות לא צפים.
תמונה, וידאו או אפילו צעקה של ילד שנפל.
זה יכול להיות בכל מקום אקראי, בלי הודעה מוקדמת.
לשמוע את המילה הזו שחסרה לי.
מילה שנעלמה מהשגרה היומיומית שלי ולא תחזור לשם אלא בזכרונות.
יש כבר נרות נשמה וכיבוד לבית הכנסת וביקשתי מהרב להזכיר את שמה
ואפילו תרמתי לבית הכנסת עבורה.
שנתיים וכאילו זה היה רק עכשיו.
שנתיים ללא אמא.
שזכרונה, החיוך והחיבוק עדיין קיימים.
הטלפון הזה החסר של בוקר יום ההולדת, להיות הראשונה שמברכת את כל אחד מילדיה.
הראשונה שמברכת את כל אחד מנכדיה.
הברכות של יום ההולדת שהדפיסה לבד מהמחשב
ובתוך המעטפה היו גם כמה שטרות לכל ילד ולכל נכד.
שגיאות הכתיב שהצלחיקו את כולנו בוואטסאפ המשפחתי.
כי אמא יש רק אחת.
ועכשיו אין.
ואני מרגיש שטוב לה היכן שהיא נמצאת.
היא הייתה אומרת שאם מופיע לך בחלום אדם מת והוא לבוש יפה ומחייך סימן שטוב לו היכן שהוא נמצא...
ואני חולם את אמא שלי מחייכת וקם בבוקר ומתנחם שטוב לה היכן שהיא נמצאת.
ויש כל כך הרבה דברים שחסרים לי ממנה.
דברים שנשארים רק בזיכרון לנצח.
מה שנשאר זו מצבה מאובקת שצריך לשטוף, כאילו לעשות לה מקלחת.
ולהדליק נר כמו שהיא הייתה מדליקה נרות שבת ואיתם נר נשמה עבור אבי ועבור אימה, סבתי.
אנחנו כאן ממשיכים את החיים אבל לפעמים נדמה שאילו שאריות של החיים.
מילות השיר "שאריות של החיים" לעידן רייכל, נוגעות במקומות הכי רגישים.
מה הזמן מסמן לי
זה הכל שאריות של החיים
ולחיות את הרגע
להתחיל לאסוף את השברים
אולי אצא יותר
אתחיל קצת למהר
להתחיל להסתדר
ולעשות קצת רעש
אולי מקום אחר
מקום יותר בוער
להתחיל קצת לקלקל
ולתקן עוד פעם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
