הייתי בן 23, סרן טרי מפקד על צוות שהורכב למשימות באזור איו"ש.
הצוות עלה מעזה לבצע כמה פעילויות בגזרת שכם.
המקום לא היה זר לי במיוחד לא פאתי שכם, מחנות הפליטים בלאטה ואסכר היו תמיד קיני צרעות, שורצים מחבלים.
שכם, עיר בין שני הרים, הר גריזים והר עיבל. לראות את שכם מעל הר עיבל, מחזה מדהים במיוחד בלילה.
הייתי מסתובב שם בלבוש אזרחי, מכיר כל סימטה וכל רחוב כאילו היו השכונה שלי.
החומוס והפלאפל היו שם הכי טעימים בארץ, ובמיוחד של אבו יוסוף.
כל פעם שהלכנו לאכול שם קיבלנו חומוס ופלאפל טריים שהגיעו מאחור, מהמטבח.
לימים הבנתי שידיה של סמירה, ביתו של אבו יוסוף, נתנו לחומוס ולפלאפל של המקום את טעמו המיוחד.
הימים היו ימים של טרום אינתיפאדה ראשונה ולמרות המתיחות, היה שקט שם.
באחת הפעמים אבו יוסוף יצא לשרת את לקוחותיו מחוץ למקום.
"כנס קפטן הבת שלי תתן לך מה שאתה צריך" אמר לי וצעק לביתו.
נכנסתי וראיתי אותה שם, מאחורי הדלפק עם המקרר הישן.
זו הפעם הראשונה שנתתי למחשבות שלי ללכת לאיבוד.
היה לה חיוך מבוייש והיא הייתה יפיפייה.
לבושה בשמלה כחולה, על ראשה מטפחת לבנה צחורה שהדגישה את עיניה החומות ועורה השחום.
עורה היה חלק היא הייתה עדינה וגבוהה ואני החסרתי פעימה.
"מה אתה רוצה לאכול קפטן" שאלה אותי בערבית
חומוס בצלחת עם שמן זית, כדורי פלאפל ולאפה חמה. עניתי לה בערבית.
החיוך שלה הציג שני טורי שיניים לבנות, צמודות מושלמות.
הייתי מהופנט, והיא, כדרכה של כל אישה, באשר הוא בעולם, הרגישה את זה.
אבו יוסוף נכנס והסתכל על שנינו, שפמו העבה כאילו התיישר למראה של חרב בעלת שתי פיפיות.
הוא צעק עליה ללכת חזרה למטבח, היא השפילה מבט חטפה מבט גנוב לעברי ונעלמה מאחורי הוילון הלבן.
"שב קפטן אני אביא לך את הדברים לשולחן בחוץ" אמר אבו יוסוף.
ישבתי לאכול התנועה זורמת מולי, אנשים הולכים על המדרכה, אבל מחשבותי נדדו להן אל מעבר לוילון הלבן.
מעולם לא אכלתי כששתי עיניי מיישירות מבט אל האוכל, עין אחת תמיד הייתה פקוחה על הנעשה מסביב.
הייתי לבוש אזרחי, אקדח עם ניצרה פתוחה שהיה מוסתר ע"י ג'קט ג'ינס או בלייזר.
הגיע נער עם בקבוק קולה שם אותו על שולחן והלך.
מתחת לבקבוק היה פתק בכתב יד. "קוראים לי סמירה".
לא הייתי צריך רמז קטן ידעתי של מי כתב היד. הפתק היה שנים רבות בתוך הארנק שלי.
הייתי מגיע לאכול בשכם בשעות שונות.
ידעתי שעלי לשבור שגרה ולא להגיע באותו זמן לאותו מקום.
השעות היו שונות, אבל המקום היה אותו מקום. מודע למצב שיכול היה להסתיים בצורה בעייתית משהו
אבל הרגשתי בטוח עם עצמי.
נכנסתי אחה"צ ל"מסעדה" של אבו יוסוף וסמירה הייתה בדלפק.
שלום, איפה אבו יוסוף היום? שאלתי את סמירה
"הוא חולה כבר יומיים. מה אתה רוצה לאכול קפטן?" שאלה
כמו תמיד אמרתי לה.
היא הלכה למטבח להכין לי את מבוקשי וחזרה עם צלחת פלאפל, לאפה חמה
וצלחת חומוס עם שמן זית ומעט ירק מעל.
הירק היה מסודר בצורת לב מפוזר מעל החומוס שהיה בצורת לב ובאמצע בריכה קטנה של שמן זית.
כשהושטתי יד לקחת את הצלחת ידה נגעה בשלי.
כאילו עבר שם זרם היישר מעמוד החשמל של חברת החשמל אל תוך ידי.
החזרתי לה נגיעה והיא חייכה חיוך שלעולם לא אוכל לשכוח.
בלילה על משכבי, חשבתי על סמירה. לא פעם ראשונה מאז הפגישה ההיא אבל הפעם יותר.
האם יש לי מספיק אומץ? האם זה משהו שיכול להתאפשר בכלל? הורים, משפחה, חברים, צבא!
מה כולם יגידו? אבל זה היה כאין וכאפס מול המלחמה שממש התחוללה בליבי ובמוחי.
אני מאוד רוצה, אני ממש לא רוצה, בא לי מאוד, ממש לא בא לי.
מלחמה פנימית.
לא יכולתי להרדם. לקחתי את הנשק והציוד והצטרפתי לסיור בתוך העיר שכם.
הפעם הייתי לבוש בלבוש צבאי מלא. שכם בלילה לא מקבלת פני זרים, במיוחד חיילים, בזרועות פתוחות.
שכם יכולה לקבל אותי בזרועות פתוחות של תמנון, ללפות ולא להרפות עד הסוף המר.
ואני חשבתי בכלל על זרועותיה של סמירה.
גבוהה, יפה, מדהימה. האם דבר כזה יכול להצליח כאן?
ממש לא. אני מרגיש שאני בוגד בעצמי, בעקרונות שלי, אפילו אקצין ואומר במדינה שלי.
"אתה מדבר שטויות" אמר הלב למוח.
"זה ממש לא שטויות זה לא יעבוד" ענה המוח ללב.
הסיור עצר בצומת רחובות מרכזי ליד המסעדה שהייתה כבר סגורה.
יצאתי מהרכב והסתכלתי למעלה. אבו יוסוף ומשפחתו גרו מעל המסעדה.
בחלון דלק אור דל.
הדמות שהופיעה לפתע בחלון הקפיצה את ליבי.
סמירה. היא נופפה לי לשלום באצבעות חוששות רועדות. היא זיהתה אותי למרות לבושי הצבאי...
(הפוסט נכתב בהמשך לתכתובת קצרה של מיילים ומחשבות שעלו לי בראש לאחרונה. אני לא יודע
אם אמשיך את הסיפור אבל היה חשוב לי לכתוב את תחילתו כאן. זה אחד הדברים שמציקים לי
הרבה מאוד שנים. עם השנים התחושות קהו כמובן אבל זה ממשיך לנקר שם בראש עם עליות ומורדות)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
