עלינו לבית העלמין אחרי 30 יום.
המצבה הייתה בדיוק כמו של אבי, למעט טיפה שינויים בפונט של האותיות.
האומן שחרט אותם ביד לפני 15 שנים כבר איננו בין החיים והכל היום ממוחשב.
מי שעשה את המצבה אז עשה גם את המצבה עכשיו והשתדל באמת להשתמש בפונט כמה שיותר דומה
לזה הקיים על המצבה של אבי.
חילוקי דעות עם אחי אם לעשות את השלושים היום או להמתין 10 ימים עד שהוא יאות להגיע מחו"ל
ועוד ויכוחים קטנים קצת צערו אותי, אבל הכל התנהל כהלכה כיוון שזו הייתה ההחלטה שלי בהתייעצות
עם רבנים ועוד נשמה טובה אחת שמסתובבת כאן ותמכה לאורך כל הדרך...
כשהייתי בן 16 רציתי לעבוד בקיץ כמו כל נער ישראלי טיפוסי.
לא מצאתי מקום מתאים.
אז דיברתי עם אימי שאני רוצה לעבוד במקום העבודה שלה.
היא הייתה מנהלת חשבונות של המפעל הקטן שבו רציתי לעבוד.
מפעל עם פועלים בדואים מתל שבע והפזורה הבדואית.
היא ניסתה לשכנע אותי לא לעבוד שם אבל אני רציתי כסף וכמו כל ילד טוב ידעתי גם לנדנד.
היא דיברה עם המנהל והוא אמר שיוכל להעסיק אותי חודשיים שלמים אבל בחצר.
מה זה חצר? עבודה פיסית קשה כמו הפועלים הבדואים...
הסכמתי.
שם הכרתי את חמי לעתיד.
הוא היה מנהל עבודה של 20 פועלים ונער יהודי אחד.
בהתחלה ריחם עלי אבל כשראה שאני לא נופל מאף אחד מהם נתן לי לעבוד קשה.
ועבדתי קשה פיסית, זה היה מכון הכושר הכי טוב בעולם.
מזיעים, מרימים משקלים, מפתחים שרירים ועוד משלמים לך.
בחצר ההיא, במפעל הקטן ההוא, שם היה המקום שבו בניתי את הגוף לתלפיות.
בהפסקת הצהריים הייתי אוכל חצי כיכר לחם שחור עם טונה וירקות ובבית, בסוף יום העבודה, הייתי אוכל
את חצי הלחם הנותר עם בשר או עוף.
והייתי מוצק ללא טיפת שומן ומלא שרירים.
אימי הייתה עומדת בחלון המשרד שלה ובודקת כמה קשה אני עובד...
היא הייתה מנדנדת לי כל יום "אני אשלם לך כפול רק אל תעבוד כל כך קשה"...
אמא טיפוסית.
כשאבי נפטר, הייתי כבר נשוי לזוגתי מספיק שנים.
שנים שבהם לא הסתדרתי עם חמותיי לא הוא ובטח לא היא.
זכרתי לו "חסד" עבדות בפרך ובכלל עוד דברים שלא כאן המקום להרחיב.
אבל אז במין דחף לא מובן, החלטתי לשים הכל מאחוריי ולאמץ את חמי לאבא.
חמי לא אדם משכיל אבל יש לו חוכמת חיים ולמרות ההבדלים ביננו ידענו איך לגשר על חלק מהפערים.
אמרתי לו שאני רוצה לאמץ אותו כאבא שאין לי עכשיו.
הוא שמח מאוד ומי ששמחה יותר מכל הייתה זוגתי.
אימי וחמי עבדו יחד הרבה מאוד שנים והיו חברים טובים.
כשהוא שמע על מחלתה הוא פשוט פרץ בבכי קורע לב. אמיתי ולא ידע את נפשו מרוב צער.
הם העריכו אחד את השניה והיו בקשר גם כששניהם יצאו לפנסיה.
כשישבנו שבעה הוא הגיע עם חמותי שאינה אישה בריאה, ונשארו לא מעט.
חלק מהזמן עזרו וחלק דיברו עם האורחים וחלק סתם ישבו שם איתנו.
באותו הדחף ההוא מפלני 15 שנים, אמרתי להם עכשיו כשאין לי הורים, אני מאמץ את שניכם להיות לי להורים.
אני לא יודע להסביר את העניין כי על פניו היו המון חילוקי דעות וכעסים במשך כל השנים שאני נשוי לביתם, זוגתי.
אבל הרגשתי פתאום צורך מחודש לקבל אבא ואמא.
היום, כשעמדנו ליד הקברים הדוממים של הוריי, אחד ליד השני, חמי עמד לידי וקרא איתי פרקי תהילים.
בפעם הראשונה בחיי הרגשתי חיבוק של אבא שהוא לא חיבוק של אבי המקורי.
משהו נצבט בי מבפנים.
אז אני יתום מהורים אבל אני בטוח שההורים המאמצים שלי שמחים על הילד שנפל בחלקם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
