כשהייתי ילד קטן אחד הסיפורים שקראו לי היה מוכרת הגפרורים הקטנה.
שנאתי את הילד שלקח לילדה את הנעל היחידה שנשארה לרגליה
ואהבתי בתור ילד (בזכות קולו של אבי שסיפר לי את הסיפור) את התיאור
של הרחובות המושלגים והאורות החמימים שבצבצו מבעד לחלונות.
כילד שלא ידע מה זה שלג זה היה משהו קסום ורחוק בעיניי.
את הסיפור לקחתי לעצמי אח"כ לחיים הבוגרים שלי.
אבל בחרתי לקחת ממנו את הסיפור של הגפרורים עצמם שאותה מוכרת
קטנה לא הצליחה למכור בימי החורף הקשים והמושלגים.
אני נושא עימי מזה שנים רבות קופסת גפרורים דמיונית.
אותה קופסא שנמצאת עימי תמיד בכל מקום שאני נמצא בו
מחממת אותי ואת ליבי.
לפעמים זה חום פיסי ולפעמים חום רגשי שמשפיע על כל הגוף
ונותן גם את ההארה וגם את הריגושים.
שני גפרורים שהוצתו לכבודי כשנולדתי ע"י הורי, גפרור אחד חזק
שאבי הדליק, כבה לפני עשור, אבל שרידיו השרופים נמצאים עימי
בקופסא וילכו איתי עד שגם גפרורי יכבה.
גפרורים שהצתתי בעקבות הילדים שנולדו
גפרורים שהצתתי כי פגשתי חברים טובים באמצע הדרך
גפרורים שהוצתו ע"י אחרים והציתו בי דמיון ולהבה
גפרורים שדולקים ולא יכבו לעולם
והיו גם גפרורים שהוצתו וכבו מיד עם משב הרוח הצונן הראשון
שהגיע מכיוונם של אלו שחשבתי שיחממו אותי...
בקופסת הגפרורים הדמיונית שיש בכיסי יש הרבה גפרורים
חלקם מפויחים ושבירים ורק הקופסא שומרת אותה לבל ישברו
המפייחים מכילים זכרונות עבר שאני רוצה לשמור עליהם היטב.
חלקם שמורים לתקופות שיגיעו ואולי אצטרך להאיר את דרכי ואזדקק להם.
יש גפרורים שניצתים לבד. אלו גפרורים שמורים עמוק עמוק שלא יציתו
את כל הקופסא...
גפרור אחד כזה חמק לו וניצת מעצמו.
לא הייתי מוכן לזה, זה בא לי כהפתעה.
האש שהגפרור הקטן הזה הדליק, מחממת את ליבי ומרגשת אותי מאוד.
התלקחות עצמית היא משהו מזיק משהו שאתה לא שולט עליו.
לא ידעתי שאש כזו שנדלקת מעצמה יכולה לחמם ולא רק לעשות נזק
וזה קרה. זה פשוט נדלק ונתן לי אור אחר להסתכל על החיים.
אני מסתכל על הגפרור הזה ושומר עליו מכל משמר
מכל רוח מערבית קרה מכל אחד שינסה לנשוף עליו ולכבותו.
הגפרור הזה הוא הכי חשוב ויקר לי בחבילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
