היו היו פעם זוג הורים אשר הביאו לעולם 3 ילדים.
המשפחה גדלה בבית כפרי ללא מחסור ועם הרבה אהבה.
הילדים גדלו השכילו כל אחד חיפש את דרכו בעולם, ההורים הזדקנו להם לאיטם מתבוננים ביצירות חייהם בהנאה.
אחד מצא את עיסוקו בשירות המדינה.
יצא ובא כדי לעשות למענה.
הקים משפחה, הביא לעולם ילדים וחי באושר וגם בקצת עושר.
האחר מצא את אהבת חייו בישוב קטן שם ביקר במקרה.
התחתנו הביאו לעולם ילדים ועזבו את המקום.
נסעו למצוא את מזלם במקום אחר.
שם עשו חייל, עושר ואושר והרבה הנאה.
השלישי נישא לאחת שהכיר.
בהתחלה הייתה אהבה והיה שגשוג ופריחה.
עד שהוא החל לשתות לשוכרה, איבד את מקום עבודתו והחל מכה את אישתו.
הדברים רק הלכו והסתבכו עד שישב במעצר כמה שבועות.
אחרי שחרורו חייהם לא חזרו יותר למה שהכירו כתמול שלשום.
הילדים פחדו ממנו, המשפחה כמעט וניתקה את הקשרים לחלוטין והביקורים הפכו להיות נדירים יותר ויותר.
שום דבר טוב לא היה שם.
לימים האב נפטר והאם נשארה לבדה.
הלד השני היה רחוק ולא דרש בשלומה אלא אחת לכמה חודשים.
השלישי היה עסוק בבעיותיו שלו ולא ראה לנכון לבדוק ולשאול את אימו המזדקנת אם היא זקוקה לעזרה.
הראשון, למרות עיסוקיו הרבים דאג לכל מחסורה.
הוא היה עושה את זה לא מחמלה ולא רק מתוך האמונה בדיבר החמישי "כבד את אביך ואת אימך..."
השכר המובטח למצווה זו הוא אריכות ימים ולמרות שלא מדובר כאן בציווי בין אדם למקום אלא בין אדם לחברו,
יש באמונה היהודית תפישה האומרת כי ההורים הם כמו "אלוקים פרטיים" של האדם. הם יצרו ובראו אותו מתוכם,
הם מטביעים בו את אישיותם וחותמם האישי, הם אלו הנותנים לו קיום, חינוך, דאגה יום יומית לבריאותו,
שלוותו, מזונו, כסותו ועוד.
הבן הראשון לא חשב על השכר הוא חשב על מה יוכל לעשות כדי לעזור בזמנים כאלו כשהאבא איננו בין החיים.
השכר עבור ההתנהגות הזו ניכר. ניכר בחיי כל אחד מהילדים.
השני, לא מוצא את מקומו פתאום. מנסה את כוחו בעסקים ולא מצליח לעלות על דרך המלך כמו פעם.
כל ניסיונות החיפוש, הרעיונות, החוכמה שנרכשו עם השנים, כאילו פרחו להם כמו ציפורים הפורחות בבהלה
עם השמע הירי מנשקו של הצייד. פרחו הרעיונות, נערמים קשיים ולא רואים את האופק השקט ואת חוף המבטחים.
השלישי לא מצליח לחזור לדרך הישר, לקיים משפחה מאושרת. קריעת המשפחה ממש כקריעת ים סוף,
עמוקה, קשה וחדה כתער העובר על הבשר החי. הצלקת עמוקה ולא מגלידה.
כל אימת שהיא מנסה להגליד ולהבריא, משהו קורה ופותח אותה שוב, היא מדממת וכואבת בצורה בלתי נתפסת.
הבן השלישי חשב אפילו לקחת את האמא לגור אצלו ועם משפחתו, למכור את ביתה ובכסף המשותף לקנות בית
גדול יותר שם היא תקבל יחידת דיור נפרדת. האם לא רוצה ביודעה שפרטיותה תפגע.
הוויכוחים המרים על כך רק העמיקו את הקרע והפצע המדמם.
הורים הם לא דבר מובן מאליו.
הם היו כאן קודם. הכינו את החדר, המיטה העריסה ואת כל מה שנחוץ כדי להביא ילד לעולם.
טיפלו בו והשגיחו בו בעדינות כמו אתרוג על מצע רך.
ניקו, לימדו, האכילו ונתנו הכל מעצמם.
נתנו כדי לגדל לתפארת, ממש כמו הגנן המשקה, מעבד, מנקש עשבים שוטים ודואג לפרחים בגינתו להיות הכי יפים,
גדולים, צבעוניים ובריאים.
כשמגיע תור הילדים לדאוג להורים, יש לעשות זאת ברגישות, בסבלנות ובדאגה אמיתית.
הם דאגו אז ותפקיד הילדים לדאוג כעת. לעזור בכל מה שניתן ולא לחפש סיבות למה לא לעשות זאת.
העזרה היא לא "למען יאריכון ימייך על פני האדמה" אלא כי זו חובה לדאוג למי שהביא אותנו לעולם ודאג לכל מחסורינו.
חובה לדאוג להורים זקנים או מזדקנים כשהם לא יכולים לדאוג לעצמם.
עצוב לראות אח"כ רק תמונות עם זכרון עמום של אדם שהיה בחיינו עוד לפני שהגענו לעולם.
תחשבו על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
