כהורה אני מסתכל על עצמי בשני הקצוות.
זוכר את הילדות שלי ויודע מה אני עושה היום בניגוד להוריי.
בסופו של דבר בכולנו נשאר רק זיכרון שיכול להיות טוב ומתוק ויכול להיות רע ומנוכר.
הכי טוב יהיה להשוות בין מה שקרה לי כילד, מה לא רציתי לעשות מעולם לילדיי
וכמה כעסתי על דברים שעשו לי לעומת דברים שעשיתי או אני עושה.
יש פעמים שאני נזכר בדברים וחיוך עולה על שפתיי ויש פעמים שאני נזכר והעצבות יורדת עלי.
ילדות טובה, שרובה בהשפעת ההורים, בונה אותנו כילדים להיות מבוגרים חזקים ובריאים בנפשם.
משחקים ושעות פנאי.
אני זוכר שהוריי הכריחו אותי ללכת לחוג אקורדיון. אני רציתי פסנתר אבל לא קיבלו אותי לשם...
הייתה חובה ללכת לקונסרבטוריון העירוני פעמיים בשבוע, גם כשלא בא לי.
עד שנמאס לי ופשוט שנה שלמה לא הלכתי, כלומר הלכתי לכיוון אבל חתכתי למשחקי כדורסל.
הוריי לא הבינו למה אני מגיע משיעורי האקורדיון כל כך מזיע...
את ילדיי לא הכרחתי מעולם כל אחד מהם בחר לו חוג ובו התמיד, לא הכרחתי אותם בכלל לכלום
לא לאכול עד שיגמר מהצלחת, לא הכרחתי אותם להתקלח וכו'. הם הבינו ע"י החינוך וההתמדה
שלנו כהורים ולמדו לעשות את זה בעצמם.
זמן איכות עם ההורים
להורים שלי לא היה זמן חוץ מסופי שבוע כי הם עבדו כל הזמן.
אני זוכר את הצעקות של אמא שלי "לא להפריע לאבא לישון אחרי משמרת לילה..."
לא זוכר גם שהקריאו לי סיפורים לפני השינה.
גם אני לא מאלו שהקריאו סיפורים אבל ישבתי עם הילדים ושיחקנו מונופול ושש-בש ושח-מט
והקדשתי זמן למרות שחזרתי מאוחר מהעבודה וכך גם זוגתי.
ילדים זוכרים את הזמן שמקדישים להם, את החוויות המשותפות.
בנוסף שיחות משפחתיות וגם אחד על אחד כדי לתת את הזמן של כל אחד עם ההורים ולדבר על משהו
שהוא רוצה רק עם אחד מאיתנו, עם מי שיותר נוח לו, וזה יכול להיות בבית או בטיול רגלי או ברכיבה על אופניים.
החיבוק והחיוך המאושר אחרי זה הם השכר הכי גבוה שאפשר לקבל.
אוכל.
בבית הורי כל יום היה אוכל מבושל, אימי הייתה קמה בחמש בבוקר ומכינה ארוחת צהריים
לפני שהייתה הולכת לעבודה.
גם בבית שלי זה קורה רק לא מכינים את זה בחמש בבוקר אלא בערב לפני.
אין מצב שאוכלים אוכל מיקרוגל כמו בורקסים, פיצות וכו'. מחממים את האוכל המוכן במיקרוגל כשמגיעים
מביה"ס ובבית מיד יש ריח של אוכל טרי.
כמובן שמדי פעם יש פיצה אבל כזו המגיעה מפיצריה או שנאפית בבית.
חיבוק ואהבה יחד עם מילים
אבא שלי היה אדם טוב ועזר להרבה אנשים, אבל אני לא זוכר ממנו חיבוקים.
מה שאני זוכר זה את המכות שקיבלתי כשהתנהגתי "לא טוב" לתפיסתו ואת העונשים על ציונים לא טובים.
אימי הייתה המחבקת המשפחתית ודאגה להגיד את המילים הנכונות.
אצלי בבית יש תמיד חום ואהבה עם הילדים וזה דו צדדי. אני יכול לשבת עם הלימודים שלי או העבודה
או סתם קורא ספר ויבוא אחד הילדים ויקפוץ עלי עם חיבוק ונשיקה. אני מייד עוזב הכל ומשתתף בשמחתו/שמחתי.
חיבוק של לפני הליכה לביה"ס או חזרה בערב זה MUST.
צחוקים במשפחה.
הבית שגרתי בו היה בית מצויין קיבלנו הכל ויותר מול שאר החברים שלי באותה תקופה.
אבל צחוקים משותפים לא היו, כנראה שככה היה פעם?
אצלי בבית יש קטעים של חיקויים, אחד מחקה את השני כשכולם מתגלגלים מצחוק.
כשהילדים היו קטנים בגילאי גן הם היו עושים לנו הצגה ואנחנו היינו הקהל, היינו מקבלים הוראות
"עכשיו לצחוק" מה שהצחיק בכלל. אווירה טובה ונעימה תורמת לכייף בבית.
העמדת גבולות
בילדותי הראו לי את הגבול ע"י סטירה או מכה. "חוסך שיבטו שונא בנו?"
אמרו לי לא לעשות ואני תמיד ניסיתי למתוח את הגבול יותר כמו גם יתר אחיי.
גם הילדים שלי מנסים ואין ילד שלא מנסה את זה על הוריו.
העניין הוא לדבר, להסביר להראות ולא להרביץ מיד. ילד הוא לא כלב, לא צריך לאלף אותו לשבת בפקודה "ארצה".
ילד הוא אדם צעיר שלומד וצריך הכוונה, צריך גבולות ואנחנו כהורים מחוייבים לכך.
לא כולם עושים את זה וחבל כי זה פוגע יותר מאוחר בהורים ובילדים עצמם שגודלים כעשב בר.
קנאה בין אחים.
ההורים שלי הקפידו לא לעשות משהו שיראה כאילו אחד מאיתנו מקבל משהו יותר מהשני.
הלבישו אותנו בדברים דומים, קנו לנו תמיד צעצועים משותפים אבל גם אישיים, כל אחד לפי בחירתו ודאגו
שצעצוע אחד לא יהיה שווה יותר מהשני אפילו לא למראית עין, כדי למנוע את הקנאה.
אחותי שהייתה קטנה מכולם זכתה בהרבה יותר תשומת לב כי היא הייתה הכי קטנה.
לי זה קצת חרה אבל הבנתי את זה כשגדלתי.
אצלי בבית הדברים מתנהלים כמעט אתו דבר ואין מה לעשות, ילד הזקונים מקבל תמיד יחס טיפה יותר מועדף.
להיות נוכח באירועים חשובים.
ההורים שלי הקפידו לבוא לכל מסיבת סוף שנה, קונצרט שבו הופעתי, להכין יום הולדת ולהזמין את החברים.
לקחו אותנו ביד לגן או לכיתה אלף ליוו אותנו בחששות המשותפים, מתגברים ביחד על הפחדים.
אנחנו נוהגים אותו הדבר ושוב, זה משהו שצריך לבוא מבפנים.
לא לפספס הופעה של הילד בהצגה של סוף שנה, אירוע חשוב בשבילו ובמיוחד אם הוא נוטל בו חלק פעיל.
כשילד מחפש בעינייו אחר ההורים שלו בקהל שיחייכו אליו וירימו לו 
ויחזקו אותו אפילו מרחוק, הם צריכים
להיות שם. ילד זוכר תמיד שלא היית במסיבה או בהצגה או שאיחרת והפסדת אותו מופיע.
אסור לעשות את זה לילדים שלנו. ההישגים שלהם הם ההישגים שלנו כמו גם הכישלונות.
ילדים הם הבבואה שלנו.
הם לומדים מאיתנו דברים ומחקים אותנו.
ילד יגדל להיות אדם בוגר, מאמין בעצמו, עם ביטחון עצמי רק אם הוא יקבל את זה מאיתנו.
אני רואה ילדים שמסתובבים ברחובות הרבה שעות ביממה ולא מבין איפה ההורים שלהם.
למה לא איכפת להם? נותנים להם סלולרי ומחנכים בשלט רחוק.
ילד הוא חלק מאיתנו, מגופנו ומנפשנו.
נדאג להם ונהייה שם נקבל תמורה כפולה ומכופלת בכיבוד אב ואם ובגידול ילד למופת ולתפארת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
