כתבתי לא פעם על האהבה שלי לרכיבת כביש.
הייתה תקופה שבה הפסקתי לרכב אחרי מקרה של חבר שנפגע מרכב.
אבל כשיש אהבה, שום דבר לא יעצור אותה.
ראיתי עשרות רוכבים בכבישי ישראל וגם בחו"ל במיוחד באיטליה, משם גם הבאתי את האופניים שלי
העשויות מקרבון ושוקלות 8 ק"ג בלבד כולל הצמיגים, תענוג אמיתי.
אם הייתי יכול לתאר את ההרגשה הייתי אומר שזו הרגשה של טיסה שאולי רק מי שטייס יכול לאשר
את התענוג הזה של לעוף ולרכב על אופניים קלות כאלו כשזה רק אתה הכביש והרוח, הרגשה עילאית.
עשרות רוכבים שרכבו בזוגות, שלשות וקבוצות.
התרחקתי מהם כמו מאש.
רוכבים על הנתיב, לא שומרים מרחק מהשול הימני, מדברים ביניהם, בקיצור, ממש לא אחראיים.
רוב הרוכבים גם נוהגים במכוניות ודווקא בשל "היכולת ההיברידית" כמוש אני קורא לה, חייבים
להזהר כפליים.
ובכל זאת...
הכרתי קבוצת רוכבים מבאר שבע דרך עמוד הפייסבוק שלהם.
בעמוד הזה הם קובעים שטחי כינוס להתחלת הרכיבה, מסלול, נהג מלווה ובסוף כל רכיבה כזו, גם מעלים
תמונות מההפסקה בת חמש דקות שבה יורדים מהאופניים, אוכלים משהו, שותים וממשיכים הלאה.
התאהבתי במבט ראשון 
.
יצרתי קשר והגעתי למפגש באחד החניונים בבאר שבע.
רכבנו 110 ק"מ בשלוש שעות וחצי.
(באר שבע, משאבי שדה, צאלים, אורים, אופקים, צומת גילת וחזרה לבאר שבע)
בחשבון מהיר זה בערך 35 קמ"ש בממוצע שזה קצב לא רע בהחלט.
יש המון יתרונות לרכיבה בקבוצה, כמו גם חסרונות.
אבל היתרון הגדול ביותר הוא רכב הליווי.
יש סבב שבו כל שבוע אדם אחר מהקבוצה תורם את חלקו לקולקטיב, ל"קומונה" בשפת הקבוצה,
ומגיע עם רכבו הפרטי והוא המאסף החוסם מאחור את הנתיב עם אורות מהבהבים.
ברכב הליווי יש ערכת עזרה ראשונה, משאבת רגל, פנימיות לצמיגים ומנשא אחורי לאופניו של מי מהרוכבים
שהתעייף, הרגיש רע, נפל. בקיצור בשפה הצבאית, תאג"ד צמוד.
המלווה דואג לכיבוד בהפסקה, כיבוד בריא, משהו שיתן אנרגיה לחלק האחרון של הרכיבה.
חודש לפני שהצטרפתי לקבוצה ואולי הטריגר שנתן את הדחיפה אחרי שנים של רכיבה כפרש בודד,
היה מקרה לא נעים שיצאתי במזל בריא, חבול ואילו לא היה לי הניסיון כנראה הייתי יוצא מהמקרה עם שברים לא פשוטים.
יצאתי לרכיבת חימום של 60 ק"מ לכיוון בית קמה וחזרה לבאר שבע.
בדרך חזרה, בעודי רוכב על הפס הצהוב של השול הימני, שמעתי קולות של אופנועים כבדים מאחוריי.
האטתי מעט את המהירות כי הרוח של כמה אופנועים כאלו יכולה להעיף אותך הצידה בקלות, ממש כמו משאית גדולה.
לשמאלי, עקפו אותי 8 אופנועים רוכבים בזוגות.
להפתעתי הגמורה, אופנוע אחד החליט לעקוף אותי מימין על השול.
לא היה שם הרבה מקום כי מימין הייתה תחנת אוטובוס בין עירוני.
האופנוע הספיק לעבור במהירות ואני קצת פחות...
בחלקיק שניה הבנתי שאני עומד לאבד את שיווי המשקל וליפול.
החלקיק של חלקיק שניה ומהניסיון שלי ברכיבה, הפנתי את משקלי לצד שמאל וכך נפלתי על הכביש.
לולא הניסיון שלי, הייתי נופל על אבן השפה ליד תחנת האוטובוס ואז במקרה הטוב הייתי שובר כתף,
במקרה הפחות טוב הייתי שובר את הראש שהיה אמור לנחות על אבן השפה.
שניה אחת של בלבול, קמתי מהכביש, הרמתי את האופניים והסתכלתי על עצמי.
מרפק שמאל וברך שמאל מדממים, כל הצד השמאלי משופשף אבל לא שפשוף חמור.
יכול להזיז ידיים ורגליים, אין פגיעה קשה אז הכל בסדר.
עליתי מיד מהכביש לתחנת האוטובוס, שטפתי את הדם עם בקבוק המים, ישבתי לכמה דקות,
אכלתי חטיף אנרגיה ונרגעתי. האופנועים ברחו לא ראיתי אותם, אפילו לא הסתכלו לאחור.
מה עושים עכשיו?
הייתה המחשבה להתקשר לזוגתי ולבקש שתבוא לאסוף אותי מרחק 20 דקות מהבית ברכב.
אבל להתקשר אליה ולבשר לה שנפלתי יהיה כאילו הודעתי לה שהחיזבאללה תוקף את ישראל באלפי טילים...
ההיסטריה והפחד לשלומי לא היו נותנים לה אפשרות להגיע אלי בשלום.
התעשתתי עליתי על האופניים שנשארו שלמות ובריאות ורכבתי הבייתה.
ההיסטריה בבית הייתה גדולה וכללה דמעות, "אתה לא רוכב יותר", "תמכור את האופניים" ועוד ועוד
כיד הדימיון הטובה עליכם.
לקח כשבועיים עד להחלמה מלאה עם שריטות ושפשופים שישאירו סימנים "קרביים" בקטנה, אבל לא נורא.
ואז כאמור הצטרפתי לקבוצה והרכיבה הפכה להיות חוויה אחרת.
חוויה של קצב רכיבה גבוה יותר מרכיבה לבד, חברותא נעימה וכמובן אם קורה משהו בדרך, יש תמיד מישהו
שיושיט יד ויעזור.
סיכום של 11 חודשים מאז שחזרתי לרכב שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
