עוד שלושה חודשים...
זה המייל הראשוני שקיבלתי.
שלושה חודשים, רבעון, מלא זמן. לא חושב על זה בכלל.
ההתלבטות הייתה קשה.
מאוד קשה.
לעשות או לא לעשות?
האם המאמץ כדאי?
מה יקרה אם לא אסכים?
המייל הגיע אחרי שיחה שהייתה לי עם המנהל שלי.
"נבחרת לטוס לארה"ב לחצי שנה להביא את הטכנולוגיה החדשה לחברה". כך הוא התחיל.
חצי שנה? שאלתי
"כן. ויש סיכוי שזה יהיה גם קצת יותר, כרגע זו חצי שנה" המשיך
לקחתי את ההחלטה הזו הבייתה.
ישבנו ביחד אני וזוגתי והעלנו את העניין על השולחן.
אין מצב שהמשפחה נוסעת איתי.
לזוגתי לא יאפשרו לקחת חופשה מכל סוג שהוא כדי לנסוע איתי.
הילדים בבי"ס, זה פחות בעייתי למרות שהם הביעו התנגדות נחרצת.
אבן הנגף היחידה היא מקום העבודה של זוגתי. ושם אין ברירה לא מאפשרים לה לנסוע.
האפשרות היא להתפטר ולטוס. כשנחזור אולי היא תוכל לחזור לעבודה.
ממש לא בא בחשבון.
אני לא לוחץ לשום כיוון. ההחלטה צריכה להיות משותפת.
המונית מגיעה לחניה של הבית.
תקופת ההמתנה עברה מהר, אולי מהר מדי.
טיסת לילה ללוס אנג'לס.
אחת הטיסות הגרועות שחוויתי בחיי.
15 שעות במטוס עד לנחיתה ומשם עוד שעתיים והגעתי ליעד.
יומיים ראשונים לבד.
מעולם לא חייתי לבד.
כשהייתי בצבא חזרתי הבייתה כל פעם שיכולתי. לבית ההורים.
אחרי החתונה גרתי עם זוגתי.
אבל מעולם לא חזרתי לבית ריק.
בהתחלה המחשבות הן מחשבות של חופש.
לעשות מה שרוצים.
אני אדם מסודר כך שלא היו מוצאים אצלי תחתונים, גרביים או חולצות זרוקות
ברחבי הבית, וכלים תמיד היו שטופים ולא בכיור.
חופש מבחינת לעשות מה שבא.
אבל גם בבית אני עושה מה שבא, בערך. כך שאין כאן שום חדש.
עבדתי כל יום אבל בשש בערב הייתי לבד.
לבד.
המון זמן למחשבות.
המון זמן להיות לבד. לדבר עם המשפחה דרך המסנג'ר או הסקייפ.
אין חברים, אין לאן ללכת עם אנשים שאתה מכיר.
וכל המקומות האלו שאתה נכנס לבד, יש סיכוי שתצא משם עם מישהי.
וזה לא מה שאני מחפש.
לבוא לדירה, זה לא בית כי בית יש בארץ, להכין אוכל לאכול לבד.
כל סופשבוע נסעתי לטייל.
זה היה במרחק של חצי שעה או חמש שעות מהדירה שבה התגוררתי.
איזה מראות, אילו תמונות.
והחוויות?
כשאתה לבד, אין חוויות.
אין עם מי לשתף על כל מה שקרה לי בטיול.
רק אני הייתי שם.
לבד.
כשהייתי שם לבד בין שלל המחשבות שעלו לי בראש היתה אותה פרסומת
שראיתי בה את אותו זקן יושב מכופף מעל שולחן במטבח, עטוף במפה מפלסטיק זול
וכוס תה דלוח.
ולבד.
יושב ובוהה בכוס.
אני רחוק מלהיות באותו הגיל של אותו הזקן בפרסומת, אבל ההרגשה הייתה דומה.
להיות לבד מניסיון של מה שכתבתי כאן
יכול להיות אחד הדברים הכי קשים לאדם.
מאז הפעם הראשונה יצא לי להיות עוד פעמיים לתקופות של כמה חודשים לבד.
בכל פעם זה היה קשה מאוד.
היו פעמים שהמשפחה באה לשבועיים אלי ותמיד זה היה במסגרת איזה חג
כשיש חופש מביה"ס.
תקופות כאלו של שבועיים היו נותנים לי אנרגיה לכל התקופה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
