הזמן עובר מהר.
רק לפני חודש זה היה כזה שלום מהיר לפני העליה לאוטובוס בלשכת הגיוס.
והנה אנחנו בסוף הטירונות.
קיבלנו הזמנה לטקס ההשבעה באתר של החיל.
"רק כשתהיה אבא תדע מה זה לדאוג לילדים" זו הייתה המנטרה של ההורים שלי
כשאמרתי להם כל הזמן שיפסיקו לדאוג לי.
אני אבא ואני דואג.
בעצם תמיד דואגים לילדים מגיל אפס.
כשהוא זחל זה היה לדאוג שלא יכניס לפה דברים שהוא מצא על הרצפה.
כשהתחיל ללכת הייתה דאגה שלא ירוץ ויפול על הפנים.
במשפחתון הייתה דאגה של מחלות מילדים אחרים שהיו איתו שם.
בגן, שלא ילך מכות על צעצועים ושוב המחלות בעיקר בחורף.
בחופש הגדול, שהקיטנה תהיה טובה לו ושיזהר בבריכה.
לפני כיתה אלף, הילד היה עצוב.
"אני לא יודע איך לומדים, איך אני אלמד בכיתה לאף" (כך הוא בלבל בין האותיות)
והדאגה נמשכה הלאה ללימודים, לחברים לספסל הלימודים, לדאוג לחוגים ולהסיע לפעמים.
הדאגה התגברה בגיל העשרה המאוחר כשהתחילו ללכת למסיבות.
שלא תקרה תגרה, שלא יקרה לו משהו, שלא יתערב בשביל חבר אחר.
שיא הדאגות לעת החדשה היה כשקיבל רישיון נהיגה.
אני כאבא לא ויתרתי ולו יום אחד על שלושת חודשי הליווי.
זה לא משהו שמחפפים והוא הקשיב וחיכה לי שניסע ביחד.
באותו היום בלשכת הגיוס לפני יותר מחודש, הרגשתי את הדאגה האמיתית.
דאגה שתדיר שינה מעיניי ומעיניי זוגתי לשלוש שנים הבאות, לפחות.
הוא, מבחינתו, רק חיכה שנלך משם.
רצה להראות גדול ליד כל המתגייסים ושני החברים שהתגייסו באותו יום.
שעות רבות של שיחות, מה לעשות ואיך. למה צריך את זה וכמה אני כאבא הייתי רוצה
לוותר על התענוג בשם התואר "אבא של חייל".
אנחנו חייבים לעשות את זה וצריכים לעשות את זה.
בבית הוא רואה כל הזמן את ההתנהלות של עזרה, נתינה והתנדבות.
שיחות נפש שהתבצעו בהליכות משותפות, ברכיבה על אופניים, ישיבה ב"ארומה"
וסתם ככה בחדר שלו בבית.
התלבטויות בין שלל תפקידים ומה יותר "שווה" ולמה להיות קרבי.
אני יכול להגיד בכל הכנות שלא דחפתי להיות קרבי. זו הייתה החלטה שלו.
אני התחייבתי מולו לתמוך בכל החלטה שתהייה.
היה לי חשוב שההחלטה תהייה שלו ושלא ישווה בין אחרים לבין עצמו.
שיהיה הוא בלבד. החששות בריאים, הדאגה מהלא נודע ברורה.
מאוד לגיטימי לחשוש ממקלחת משותפת. נשמע טיפשי לאלו שהיו שם.
לאלו שלא עשו את זה אף פעם זה לא נשמע טבעי בעליל.
"שבוע סליחות" כך נקרא השבוע הראשון בחיל שהוא משרת.
לא מקפידים כל כך על זמנים ונוהגים בחצי נוקשות.
בשבת ההיא אחרי השבוע הזה הוא בא הבייתה ואמר שנראה לו כמו קייטנה.
ישבנו ודיברנו שהולך להיות לו שבוע קשה וכך עד סוף הטירונות, שלא יקח את השבוע הזה כמשהו קבוע.
ואכן ביום שני אחרי שחזר לבסיס הטירונים, טלפון בערב בשעת ט"ש (טרום שינה),
שמענו את הבן. ועוד איך שמענו.
"קרעו אותנו, הריצו אותנו כי לא עמדנו בזמנים, עשינו פעמיים כל מסדר".
הוא היה חנת"ר (חניך תורן). נפשית הוא היה מוכן כי הוא ידע מה הולך לקרות.
הוא קיבל את רוח הדברים שעומדים לקרות בבית, דיברנו שיהיה לו לא קל.
בתור חנת"ר הוא התקשה לראות את החברים ועזר להם בנוסף לתפקיד שלו.
קיבל שעתיים שמירה...
"חנת"ר עושה מה שהמפקדים אומרים ומעביר הלאה. לא ברור?" גער בו המפקד
"כן המפקד" הוא ענה
וקיבל עוד שעת שמירה ביום שאחרי כי אחד החברים שלו מהמחלקה לא הספיק
לסדר את המיטה שלו ב-30 שניות האחרונות והוא עזר לו...
השבוע במסלולי פרט וחוליה הוא נבחר כמצטיין של המחלקה.
בשבת שלפני המסלולים הוא למד בע"פ את כל הפקודות.
"אני רוצה להיות מפקד חוליה ויבחרו רק את אלו שידעו את הפקודות בע"פ" כך הבן
הוא עשה את זה וקיבל מצטיין מחלקה של שבוע המסלולים.
אני גאה בו על ההתמדה וההצטיינות.
זה לא משהו שקורה לכולם. הרוב רוצה "לצלול" בתקופת הטירונות ולעלות על פני המים בסיומה.
אני אוהב את ההתנהלות שלו. למרות הלבטים והקשיים בהתחלה, הוא עכשיו נראה ומתנהג אחרת.
מתנהג כבוגר עם אחריות על עצמו ועל החברים שלו ואני מאמין שזה הדדי.
ביחוד התנהלות כשיש לך M-16 ומחסניות מלאות בכדורים.
במטווחים ובמסלולים הוא היה עירני שחלילה לא תקרה איזו תאונת אימונים.
הטירונות נגמרת, ובעוד כמה ימים אנחנו נוסעים להשבעה.
גם בשבילנו זו תקופה של חוסר ודאות.
פתאום יותר מעניין לשמוע מה יהיה מזג האוויר מחר ביחוד באזור שהוא נמצא.
מה הוא אוכל?
האם הוא ילבש את החולצות הטרמיות שקנינו לו?
ואיך הוא ישן? בתוך שק"ש (שק שינה) או יהיה לו חם מדי עם הטרנינג?
מה יהיה עם המקלחות?
בשטח קר בלילה, תהייה התחשבות מצד הצבא והם לא ישנו שם בלילה?
מה מכילה מנת קרב? האם הלוף המיתולוגי עוד קיים בה? (קיים ועוד איך)
הלכנו לישון בין הסדינים הנקיים והפוך הנעים במחשבות.
מה עושה חיילנו עכשיו?
האם הוא ישן או אולי שומר?
עשרות פעמים התעוררתי באמצע הלילה בוהה בתקרה או מסתובב קצת בבית.
מסתכל דרך החלונות החוצה.
פותח חלון נושם את צינת הלילה.
מנסה בצורה טלפאתית להעביר מחשבות חיוביות ואהבה דרך האוויר ישר לבן.
לא נראה לי שזה עובד, אני לא מאומן בזה.
מסתכל בהזמנה הזו לטקס ההשבעה וחושב על מה שאמא שלי אמרה בילדותי
"כשתגדל לא תהייה חייל, יהיה שלום..."
אני אמרתי או בעצם התפללתי לאותן מילים והנה התפילה לא מתגשמת.
התפילה היחידה שאני נושא עימי היא שהוא יחזור הבייתה בשלום כמו כל החיילים.
שכולם יחזרו לבתיהם כי יש להם עוד לפחות מאה שנים לחיות ולהטביע את חותמם על ההיסטוריה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
