היו לי כמה שעות שקטות אחרי תקופה לא כל כך שקטה ועסוקה מאוד.
פתאום הכל היה שקט.
כשאני בבית אני אוהב להאזין לגלי צה"ל.
יש שם משהו מיוחד בתחנה הזו מבחינתי במיוחד כשאין פרסומות ואם יש משהו זה במינון מאוד מאוד נמוך.
לקחתי אלבום תמונות.
לא הדלקתי את מערכת הקולנוע כדי לשמוע חדשות, לא היום.
אני לא צריך את זה עכשיו.
הכנתי לי כוס קפה וישבתי.
פתחתי אלבום ראשון, אקראי.
אלבום של טיול לצפון, טרם המצלמה הדיגיטלית כשכל תמונה נספרה והייתה צריכה להיות מוצלחת.
הילדים וזוגתי ליד הכנרת.
כשבכנרת היו המון מים, בלי קוים אדומים או שחורים.
ועברתי לדפים אחרים כשאנחנו בחרמון עם השלג הלבן ואח"כ בנחלים הרבים הזורמים
בשצף קצף מלאים במים.
כל תמונה מזכירה משהו, כל תמונה חשובה בעיניי אחרת היא לא הייתה באלבום.
ככה עברתי על כמה אלבומים.
רואה את ההתפתחות של הילדים, את החיוך שהפך עם השנים לחיוך יותר רציני. בוגר.
ואז חשבתי לעצמי, בשקט של הבית הריק, על אותן תקופות שלי בחו"ל.
אותם שבועות במילואים, אותם פעולות עלומות.
איך הזמן עובר לו ככה.
ואיך מה שנשאר אלו רק זיכרונות.
זיכרונות שתמיד ימצאו להדחיק את הכאבים ולהנציח רק את הדברים היותר טובים.
איך החיים שלנו עוברים ביעף, ככה במהירות.
מה זוכרים בסוף?
מה נשאר לנו חוץ מזכרונות וכולנו רוצים לחזור מהטיול עם חיוך והרבה הרפתקאות.
לא רוצים להיזכר באותה תקלה שעצרה את המטוס והמתנו בתוכו 3 שעות
או את ההתברברות בכבישים בארצות רחוקות טרם היוולדו של ה-GPS.
את הארוחה שהזמנו באיטליה, שנראתה מצויין וגם נשמעה עד שהבנו מה אכלנו...
הילדים מגיעים לעולמנו בקול שמחה וצהלה.
העבודה לרוב תובענית שדורשת מאיתנו הקרבה של שעות מחוץ לבית.
"רגע אני בישיבה בטלפון"
"אני חייב לסיים את הדו"ח למחר בבוקר" (השעה כמעט חצות)
"יש לי מטלה לאוניברסיטה שאני תקוע בה ולא מבין מה רוצים ממני ומה כל התיאוריות האלו שאני נשאל עליהן"
והאסימון נופל...
אתה מבין שבעצם עם כל כתיבת דו"ח, שיהיה הכי חשוב בעולם,
ומבין שישיבות היו ויהיו גם הלאה,
וכל עבודה יכולה לחכות עוד שעה או להתחיל אותה יום לפני.
אבל יש משהו אחד שלא ניתן לעצור.
לא ניתן לעצור את הזמן.
ובישיבה הזו עם התמונות ועם הזכרונות והמחשבות המתרוצצות שם בראש,
אני מבין (לא שלא הבנתי את זה קודם אבל הדחקתי)
שמביאים ילדים לעולם,
דואגים להם מהשניה הראשונה ועד הצבא וגם אח"כ,
ודואגים שהבוס שלך יהיה בסדר ומרוצה מהעבודה שלך (כן, מה לעשות גם לבוסים יש בוס...)
ומתקשרים לסגל שלך ושואלים אם הם מגיעים למילאוים ואם יש בעיות ת"ש לחיילים שלהם שהם החיילים שלך.
ומשהו חסר.
משהו מאוד בסיסי בחיים שלי.
משהו שהיה שם תמיד עד...
עד הלידה הראשונה
עד העבודה החשובה
עד נסיעת העסקים הזו לחו"ל
עד הצו בתיבת הדואר או שיחת הטלפון מהמח"ט.
חסר לי הביחד.
להיות עם האישה ולא חשוב מה יש ליד, בצד או בדרך.
להבין שאין שום דבר שיכול להחליף את החברות הזו.
את החיבוק והנשיקה.
את הדאגה ההדדית
את הפירגון הענק.
אהבה גדולה שלפעמים היא מתפספסת.
קשר בינאישי חזק.
לא קשר דביק ויחד עם זאת יותר חזק מדבק "שלוש שניות".
אין כמו שיחת הטלפון הזו ששואלת "הכל בסדר. לא שמעתי אותך מהבוקר"
או "רציתי להגיד תודה על הקניות של אתמול אבל הגעת מאוחר הלכתי כבר לישון"
כולנו כל הזמן רצים ומפספסים. לכל ה"אצנים" שביננו, בסוף כולם מתעייפים, גם אלו שבכושר.
חבל להסתכל על תמונות באלבום ולהרגיש משהו חסר.
איפה היינו מאז התמונות ועד עכשיו?
צריך להיות ביחד כל יום, כל רגע.
לא לפספס כלום.
להגיע למסיבות של הילדים, להופעות שלהם בביה"ס
לטייל עם המשפחה
להיות ביחד
כי להיות לבד, כל אחד יכול.
להיות ביחד בהרמוניה...נו, זו כבר משימה לא כל כך פשוטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
