בילדותי אהבתי להיות ליד הים. לא היה ים במקום שגרנו אז כל נסיעה לתל-אביב הייתה כמו לטוס לחו"ל.
באחת הפעמים שביקרנו בתל-אביב, הלכנו ברחוב דיזינגוף ושם היו כמה ציירי פורטרטים שניסו לשכנע אנשים
לשבת מולם כדי לציירם. הם לא רצו לצייר ילדים קטנים כי אלו כל הזמן זזו והפריעו, הם היו מוכנים לצייר רק מבוגרים.
אימי ניסתה לשכנע את אבי שישב ליד צייר פורטרטים כזה שיצייר לו פורטרט.
אבי התנגד ואמר "כשני אמות, תעשו לי פורטרט..."
כל כמה שנים אני מגיע לבית העלמין כדי לתקן את הכיתוב על המצבה של אבי.
הכיתוב השחור נמחק עם הזמן ועם פגעי הטבע, השטיפות, הגשם, הרוח והחול.
בדרך הקלה, אפשר פשוט לשלם לקבלן מצבות וזה יבצע את העבודה.
בדרך המקובלת עלי, אני עושה את זה.
וזה נראה לי כאילו אבי שוכב שם, לא זז, ממש כמו שצריך לשבת מול צייר פורטרט.
הוא לא מפריע לא מגרד בפדחתו, לא מחייך. פשוט שוכב שם ללא ניע.
ואני פותח את קופסת הצבע השחור, לוקח את המכחולים העדינים ומתחיל לצייר לו פורטרט.
ישבתי שם קצת יותר משעה.
השמש קופחת וחם.
אין לי סטנד ונייר, אין לי את כל צבעי הקשת.
יש לי מצבה גדולה משיש אפור וצבע אחד, שחור.
מצבה בצורת מיטה, ובראשה כר.
אני יושב למרגלות המצבה, בודק, חושב ואז מתחיל לצייר.
ואני עובר לאט לאט על כל אות, מנסה לא לצאת מהקווים של האותיות החרוטות.
מעביר את המכחול הטבול בשחור על כל קו מחוק למחצה או מחוק לחלוטין.
ואני מרגיש שאני מצייר לי שוב אבא. מחייה את המתים.
כזה ברור ובולט ממש כמו שהוא היה בחיים ולפני שחלה והיה זקוק לדיאליזה, תקופה קשה שבה נבל לו לאיטו.
שבוע לפני ציור הפורטרט, ביקרנו אני ואימי בבית העלמין להדליק נרות.
להפתעתנו, דלת המתכת המכסה את החור הקטן בראש המצבה, הדלת השומרת על הנר מפני הרוח, נעקרה ממקומה ונעלמה.
במבט חטוף ראיתי עוד כמה שורות של קברים שסבלו מאותה יד ונדליסטית שעקרה עשרות דלתות.
אין שם אף אחד שיקום מרבצו ויעצור את שודדי המתכות הנבזים.
חשבתי מה אני עושה עם זה? הרי לשים שוב דלת מתכת לא כדאי כי היא תעקר שוב במוקדם או במאוחר.
לקחתי מידות והלכתי לבית מלאכה לשיש.
בבית המלאכה הכינו לי שני ניצבים עם חריץ באמצע, הלכתי לזגג וקניתי חתיכת זכוכית מחוסמת במידות שרציתי.
את שני הנציבים הדבקתי עם סיליקון לצידי החור שבו מוכנסים הנרות,
את החלק התחתון של הזכוכית הכנסתי לפלסטיק קשיח שקוף ואז השחלתי אותה בין שני הניצבים.
כשרוצים להדליק נרות נשמה מרימים ומוציאים את הזכוכית ואח"כ משחילים את הזכוכית
מלמעלה והיא יורדת כמו גליוטינה עד שנוגעת בפלסטיק הקשיח שנועד לשמור עליה.
בצורה הזו אף אחד לא יעקור את הזכוכית מהמקום וזה ישמור על הנרות מפני הרוח וגם רואים אם הם דולקים או אם לאו.
בעודי שוקד על מלאכת הציור, ראיתי צל לצידי, אל הצל הצטרף עוד צל יותר נמוך.
"סליחה" שאל אותי גבר
הסתובבתי אליו וראיתי זוג זקנים מחזיקים ידיים.
"כמה עולה לחדש את האותיות? יש לנו כאן בת קבורה והאותיות על המצבה כבר דהויות. היינו רוצים לחדש אותן". שאל
זה הקבר של אבי, אני לא מתעסק עם מצבות, אני עושה את זה כל כמה שנים. אמרתי
הם הסתכלו אחד על השנייה אמרו תודה והלכו.
הסתכלתי על שניהם מתרחקים ממני וקראתי להם.
חכו רגע, איפה המצבה של הבת? שאלתי.
"לא רחוק מכאן" ענו
בואו תראו לי את המצבה ביקשתי.
הם הסתכלו שוב אחד על השנייה והובילו אותי לשם.
לא היה שם הרבה כיתוב למעט השם ותאריכי הלידה והפטירה. היא הייתה בת 22 במותה.
ליבי נצבט, כמה שנים הם ללא בת ונראה כי המצבה מעולם לא טופלה.
אני אבוא מחר, יש לי יום חופש מהעבודה, ואתקן את האותיות.
"כמה נשלם לך?" שאלה האישה בקול חרישי שברירי משהו.
תגידו לי תודה זה מספיק. חייכתי אליהם.
ביקשתי מהם את מס' הטלפון שלהם, והבטחתי להתקשר כשזה יהיה מוכן.
אני בטוח שאבי שמח עכשיו שיש מחסה לנרות הנשמה וכי הוא התחדש בכיתוב שחור חדש ומבריק.
אומנם לא ציירתי לו בדיוק פורטרט אבל עשיתי משהו בשבילו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
