בפוסט הקודם לא יכולתי להביע ולהגיד את כל מה שידעתי כבר אז והרבה לפני.
ובאמת שלא מעניין אותי עכשיו טרמפים בשטחים, מתנחלים, מדינת תל אביב וכל השטויות האלו.
מעניין אותי אם מישהו מבין מה זה לאבד ילד.
מי שקרא שם הבין אולי בין השורות את המצוקה שלי.
ניסיתי לתאר את זה במילים והיה לי קשה, קשה מאוד.
היה לי קשה כי הסתובבתי עם הידיעה הזו שבוע.
ידעתי ולא יכולתי לספר לזוגתי.
ידעתי ולא יכולתי לספר לאנשים שמכירים את משפחות הנערים.
שיקרתי לכולם, כי הייתי חייב.
זוגתי ראתה כי משהו קשה מתחולל בי בפנים. אבל היא לא הקשתה.
בסוף השבוע כשנסענו לים המלח לחופשה, כמעט ולא דיברנו ביננו. הייתי שקוע הרחק משם.
לא יכולתי לאכול בחדר האוכל, הסתפקתי בקפה.
בשתי הלילות שהתארחנו במלון הסתובבתי בין הקומות, בלובי, בקבלה.
כשכולם כבר עלו על יצועם אני הסתובבתי.
לא מצאתי מנוח. לא יכולתי לספר לאף אחד את שאני יודע.
הכל הציק לי, לא הרגשתי טוב.
פקידי הקבלה שאלו אם קרה משהו ואם אני זקוק למשהו.
אני פשוט התעלמתי.
כמה קשה לאבד ילד.
רק על זה חשבתי כל הזמן, מרגע שידעתי שאין תקווה.
בהקלטה של קריאת העזרה של אחד הנערים למוקד 100 של המשטרה,
היה פרט חשוב שממנו היה ברור שהם לא בין החיים.
כבר אז היה ברור שאפסו הסיכויים.
הקריאה לעזרה הייתה מיד עם האירוע כך שהתמונה הייתה ידועה מראש.
כמה קשה להחזיק בבטן ידיעה שהיא וודאית בלי יכולת להודיע למשפחות.
וזה לא משהו שניתן לפרסם עד גילוי גופותיהם של הנערים.
נערים שלא עשו רע לאף אחד, אפילו להתגייס לא הספיקו שניתן היה ל"האשים" אותם שהרעו לערבים בשטחים.
הורה לא צריך לקבור ילד, זה מנוגד לחוקי הטבע במחשבותיי.
אין שום הצדקה לאבד ילד לא במחלה קשה, לא בתאונה ובטח לא במעשה טרור כזה של רצח.
רצח על היותם יהודים.
הגעתי הבייתה מאוחר, רציתי להיות קצת עם עצמי לבד.
מצאתי את הפינה ופרצתי בבכי.
זה לא קורה לי אבל הפעם זה היה יותר חזק ממני. מצטער.
כמה שניסיתי להחזיק היו כאן דברים שפשוט הקשו על נשמתי.
כל פעם אני חשוב שראיתי את הגרוע מכל וכל פעם לצערי אני מתבדה ורואה משהו יותר גרוע.
הדמעות שטפו את התיסכול, את החול והאבק, את הזיעה, אבל הן לא ישטפו את הכאב והאובדן.
זו לא הייתה חטיפה, עכשיו אפשר להגיד שזה היה מעשה טרור שנועד להרוג ולפגוע.
חיות צמאות דם שרוצות רק להרוג מכל הבא ליד ולא חשוב מי יפול להם לידיים ובלבד שיהיה יהודי ישראלי.
לא עניין אותם לקחת חטופים למטרת מיקוח, הם עשו משפט שדה לנערים שטרם טעמו את טעם החיים.
כמה קשה לאבד ילד.
אני מחכה לראות מה יוחלט ואלו צעדים ינקטו. אני יודע מה אני הייתי עושה.
יהי זכרם ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
