במבצע "עופרת יצוקה" הייתי בעזה.
לא אגיד שבשבילי זה היה משהו חדש או משהו שהכרתי כבר.
כל מבצע/מלחמה/פעולה הוא משהו אחר. נכון שאלו אותם חיילים שאתה נלחם לצידם או מפקד עליהם
אבל כל פעם זה משהו אחר. אפילו שתעשה את אותה פעילות באותו מקום כל הזמן זה שונה. בגלל
הנסיבות האובייקטיביות או הסובייקטיביות של העניין תלוי מנקודת המבט.
חשבתי על הילדים שלי.
על מה הם חושבים כשהם רואים בטלויזיה יחד עם זוגתי המודאגת מה קורה שם.
כששומעים שחיילים נהרגים או אזרחים משני הצדדים.
איך המוות מצטייר בעיניי הילדים?
לי נראה שהמוות מצטייר קרוב ורחוק, מסתורי, מרתק ומפחיד. ילדים רואים בטבע ובשולי הכביש חיות
דרוסות, ועל מסך הטלוויזיה רואים הרוגי תאונות, נרצחי טרור, אנשים מתים מרעב באפריקה.
ילדים חשופים לצורות שונות של מוות. מרביתן אלימות. החל בטלויזיה, בסרטים, ואפילו במשחקי מחשב
שבהם הם משחקים את הטוב/רע שצריך להרוג את הטוב/רע בהתאמה.
מה שנראה בטלויזיה נותן תמונה מעוותת של המציאות, מעוות אותה ומקשה על האבחנה בין
מציאות לבין דמיון. האם התוכנית של חיים הכט על הרוגי תאונות דרכים דומה למקרה של אנשים
שנדקרים בסופי שבוע במועדונים? לילד/נער יש המון מקורות אינפורמציה מהרבה מקורות כמו אינטרנט,
טלויזיה, עיתונים שבהם הוא יכול לקבל מידע על מה קרה.
מה שבעבר אולי עבר מפה לאוזן ורק אם זה היה מישהו מוכר. הבעיה עם מידע כזה שברוב המקרים
הוא לא מבוקר. הנוער מקבל את זה בכמויות לפעמים מוגזמות ולא תמיד בסינון ובמינון נכון לעיכול.
עודף המידע הזה או היותו בלתי מבוקר יוצר בלבול רב. השפעתו על כל ילד היא שונה ותלויה בנסיון
חייו וביחסם של המבוגרים בני משפחתו לנושא. ברור כי ילד מגלה "מוות" וחוקר את הופעתו זמן רב
לפני שהוא מבין את משמעותו במלואה. אך למרות החשיפה הרבה, הדרך להבהיר את המסתורין ולקבל
מידע מהימן על התופעה המאיימת הזו חסומה בפניו. המוות עצמו נותר מסתורי, לא מובן, מעורר
רגשות אימה ופחד לצד משיכה וסקרנות.
בחברה שלנו קיים טאבו בכל הנוגע למוות, איסור נסתר אך רב כוח, החוסם ניסיונות לדיון חופשי בנושא.
הוא מהווה תזכורת למותו של כל אחד מאתנו, מזכיר לנו פרידה עתידית מיקירינו ואובדנים מן העבר
שהותירו חלל בלבנו. המבוגרים השולטים על מקורות הידע אינם נוטים לשתף בו את הצעירים.
הבגרות אינה מחסנת מפני פחד המוות ואינה משחררת מן הטאבו. מבוגרים רבים מודים כי מאחר שקשה
להם לשאת בצערם ובפחדיהם של ילדיהם, הם נוטים לגונן עליהם מפני ההבטים המדכאים של החיים
במקום לסייע להם לרכוש כלים להתמודדות. התחמקות מתשובות ונסיונות סרק להרגעה, יוצרים אצל עולם
הילד יחס של חוסר אמון במבוגר ועלולים לפגום בנכונותו להשען עליו בשעת משבר אמיתי.
לעומת זאת, פתיחות מצד המבוגר, נכונות להקשיב לשאלות הילד ולהשיב לו תשובות אמת תוך כדי
התחשבות ביכולת ההבנה שלו, יגבירו את אמון הילד במבוגר ויכשירו אותו להתמודדות בשעת משבר.
אני זוכר שסבתא שלי מצד אימי נפטרה כשהייתי בן 12. ילד גדול אבל בכל זאת. הסבירו לי שהיא נפטרה
ממחלה אבל לא רצו לפרט. אני שלא הבנתי בדיוק מה קרה הייתי הולך לחדרה ומחפש שם תשובות.
היא התגוררה איתנו בבית בשנים האחרונות לחייה.
יש לי אחות צעירה ממני בארבע שנים ולה בכלל לא היה מובן להיכן נעלמה הסבתא. חודשיים אחרי
שהיא נפטרה הכלב שהיה לנו בבית נפטר מרוב צער. כלב שהסבתא טיפלה בו. הוא היה עצוב והיה כל
הזמן בחדר שלה. כשהוא נפטר אחותי הקטנה אמרה שכנראה הסבתא הייתה צריכה את הכלב
וביקשה שהוא יבוא אליה...
בלי שום קשר למוות...לקחו עוד כמה שנים עד שהבנו מה קרה ביחוד אחיי הקטנים.
כילד, לא הבנתי את המוות כארוע סופי ובלתי הפיך, בלוויה לא היינו הילדים כי ההורים פחדו מטראומה
שתהייה לנו. אולי פחדו משאלו קשות שנשאל ולהם לא תהייה היכולת להשיב.
שאלות כמו, מתי היא תחזור האם קר לה בקבר? למה היא לבושה בלבן ולמה לא רואים את הפנים שלה?
האם שמים לה משהו בקבר שלא ישעמם לה?
בטח היו גם סיבות של פחד. אם היא מתה ואני חולם עליה מה זה אומר? היא תחזור כמו שלד? כמו שראינו
בסרט האימה...
אפילו נגרש את כל המכשפות והמפלצות מן הסיפורים לפני השינה ונרחיק מחייו כל מקור של סכנה,
עדיין יוסיף הילד ליצור לעצמו מפלצות על רקע הקונפליקטים ההכרחיים בחייו הצעירים. אולם פחדים אלה
בחיי הילד הקטן אין בהם כדי להדאיג, אם הוא מצוייד באמצעים להתגבר עליהם.
כלומר, בהתפתחותו התקינה של כל ילד הוא חשוף לחרדות ולפחדים רציונליים ודמיוניים, שהם חלק מתהליך בניית אישיותו ורכישת הכלים להתמודדות עם העולם הסובב אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
