בערב חג הבן החייל הגיע.
ידענו כבר מיום ראשון כך שכל ההכנות היו גדולות יותר.
זוגתי ניהלה את העניין במקצועיות.
רשימות היו בכל מקום, החל מרשימת קניות וכלה בתפריט
של כל אחד מימי החג.
אני הייתי המוציא לפועל בכל הקשור ל"מסביב", את האוכל היא הכינה כמובן.
ממש בערב חג כשהבן נכנס הבייתה הוא הביא איתו מתיבת הדואר
מעטפה שמוענה אלינו, אלי ואל זוגתי.
על המעטפה היה מוטבע משולש בכחול/סגול ובתוכו דואר צבאי.
פתחנו את המעטפה ובתוכה הייתה איגרת ששלח המג"ד של הגדוד שבו משרת הבן
לשנה החדשה.
אני מצרף את האיגרת ששלח המג"ד להתרשמות.
(מטעמי ביטחון שדה נמחקו חלק מהפרטים המזהים)
מג"ד הנושא על כתפיו בנוסף לדרגות הסא"ל, גם עשרות טנקים
ועשרות חיילים (כולל תומכי הלחימה) והכי חשוב, אחריות גדולה.
אחריות לחיים של הרבה אנשים.
ויחד עם זאת כל מילה נבחרה בקפידה והוקלדה על ידו.
מה שקסם לי בעניין, זה הצניעות, הענווה, המקצועיות חוסר ההתלהמות
עם סיסמאות בנוסחים קיצוניים.
התודה והכבוד להורים ששולחים את ילדיהם לשרת את המדינה.
לאנשים שמעורים במצב הבטחוני כמוני, איגרת כזו לא נותנת יותר שקט.
אבל היא נותנת תחושה של "יש על מי לסמוך שם" ברמת המפקד בשטח.
כששמעתי את הבן מדבר בארוחת ערב החג על המג"ד, על הכריזמטיות שלו
או המורעלות בעגה הצבאית, ראיתי את עיניו נוצצות, מוקסמות.
הבן מאוד איתן ורגליו על הקרקע ואי אפשר "לרמות" אותו או להגיד סיסמאות והוא יאמר להן "הן".
הדור שלו רוצה לדעת, להבין, ללמוד. הוא שואל שאלות ומצפה גם לקבל תשובות.
כשראיתי אותו מדבר על הווי הפלוגה והגדוד, ומה שהם מרגישים, ליבי התרחב.
בחדר האוכל ביחידה שבה שירתתי הייתה אימרתו של דוד בן גוריון כתובה על הקיר באותיות
קידוש לבנה, והיא אמרה:
"תדע כל אם עבריה שנתנה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך".
יש שיגידו שיש מקרים שהאמרה הזו לא תופסת והיא אולי שייכת לדור הקמת המדינה
בתחילת שנות החמישים, אבל אני ישבתי מול הבן הטנקיסט, המדבר על המפקדים שלו
בהערכה רבה ואם טוב לו, לי טוב שבעתיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
