...אזעקות כל הזמן.
היינו לבד כי אבי היה מגוייס.
אני הייתי בערך בן 10.
בבית הייתה איתנו גם סבתא מהצד של אימי שחיה איתנו כל חייה, אחי שהיה אז בן 5 ואחות תינוקת בת שנה.
היינו צריכים לרוץ למקלט שהיה רחוק משהו כמו 400 מ' מהבית שגרנו בו.
העגלה של אחותי התינוקת הייתה אז תמיד ליד הדלת מאובזרת בחיתולים, בגדים, דייסה ומוצץ נוסף.
תמיד כשהגענו למקלט, לא היה כבר מקום ונאלצנו להיות במדרגות המובילות אל המקלט.
אני זוכר את הפחד בעיניי כולם.
הדאגה ל"אם יפול כאן איזה פגז ממטוס מצרי"...הרבה ספקולציות בין האנשים
מה שעדיין מהדהד לי באזניים הוא ה"שששששש" שצעקו כולם להשתיק את הילדים הבוכים.
גרנו בבית פרטי עם גינה גדולה ושכנים מסביב.
באחד הימים, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, שיחקנו בחצר כשמכונית צבאית לבנה הגיעה לביתם של אחד השכנים.
מהרכב יצאו ארבעה, שלושה מהם היו חיילים והרביעי היה לבוש בחלוק של רופא.
לימים הבנתי את העניין אבל באותו רגע, כילד, לא היה לי ברור מה קורה שם.
מסביב התחילו להתקבץ שכנים שידעו במה מדובר או חשבו שידעו.
אני ואחי נצמדנו לגדר שהפרידה בין השכנים אלינו, פרצופי נעוץ בגדר ועיניי מחפשות תשובות.
שמעתי צעקה מקפיאת דם ואחריה עוד כמה שברי צעקות ובכי.
המילים שהיו שם הסתכמו בשתיים, למה ו-לא שחזרו על עצמן כל הזמן בקולות שונים.
לא הבנתי מה קרה, ניסיתי לחבר בין חלקי הפאזל שעיניי ראו באותו הרגע, אבל המשמעות הייתה חסרה.
הבנתי שיש מלחמה עם הערבים, אבי היה מגוייס, אימי לא הלכה לעבודה, המזווה שלנו
היה מלא בקופסאות שימורים, בקבוקי פלסטיק שמולאו במים ורוקנו כל שלושה ימים (מי עדן לא היו קיימים אז...)
לטובת בישול או שתייה ומולאו בחזרה במים טריים, כל ערב היה מסתובב ג'יפ וצועק להאפיל את החלונות,
תלמידי התיכונים עזרו בצביעת פנסי המכוניות בצבע כחול כדי שלא יבלטו בחשכת הלילה מחשש לגילוי
והפצצה מהמטוסים המצריים.
הבנתי מה קורה אבל לא הבנתי מספיק.
אימי יצאה מהבית ורצה אלינו, לא רציתי ללכת משם כי הייתי סקרן להבין מה קורה.
היא נסתה למשוך אותנו משם, מליד הגדר, בהתחלה ללא הצלחה, עד שנאלצנו להיכנס הבייתה בכוח.
בבית השכנים היה חייל.
הוא היה טנקיסט.
אמא מה קרה שם? למה צועקים ולמה הביאו לשם רופא? שאלתי
אימי ענתה לי תשובה סתמית שמישהו שם לא מרגיש טוב...
אבל יש חיילים שם ורופא, התעקשתי.
תכנסו עם סבתא הבייתה אני אלך לראות מה קרה, ענתה.
סבתי הכניסה את אחי ואותי לבית וקיבלנו ממתקים...
אפילו כילד אני זוכר את זה חשוד וכניסיון להמתיק משהו כיוון שמעולם לא קיבלנו ממתקים סתם ככה בבוקר...
ביום שאחרי, ראיתי שוב הרבה אנשים סביב בית השכנים.
הפעם הגברים חבשו כיפות והנשים מטפחות ראש.
הצבע השולט שם היה שחור.
כולם יצאו משם לבית העלמין להלוויה...
סבתי נשארה לשמור עלינו ואימי הלכה להלוויה.
אני רוצה לצאת לשחק, אמרתי לסבתי
טוב אבל תשאר בחצר, לא לצאת משם לכביש, גערה בי.
טוב בסדר עניתי.
יצאתי דרך שער הכניסה של הבית אל הכביש.
הלכתי בהיסוס לבית השכנים, אף אחד לא היה שם.
על השער הייתה מודעה גדולה, עם מסגרת שחורה.
עמדתי שם, קורא את המילים. את חלקן לא הבנתי אבל את השם ושם המשפחה הכרתי.
מה שצעק לנגד עיניי היה "הלווייה תתקיים היום בשעה 14:00"
אני זוכר את עצמי עומד שם ומבין פתאום מה קרה.
מה עשו שם החיילים, למה הייתה הצעקה, מה פשר השחורים שעטו כל האנשים שעה קלה קודם לכן.
הסתכלתי על השער שלנו ושוב על השער של השכנים, מנסה להבין אם זה יכול להיות גם אצלנו...
החזקתי בשתי כפות ידיי בשער כאילו המודעה הפנטה אותי, קורא שוב ושוב את המילים הקשות
לעיכול, בטח לילד בן 10.
לא ידעתי להתפלל אז אבל הייתה בי מין בקשה מאלוהים שאני רוצה שיחזיר את אבי בשלום הבייתה,
אין לנו מקום לכזו מודעה על השער, הוא היה קטן מדי...
גמר חתימה טובה לכל הקוראים הקבועים, המנויים וגם מי שרק בא להציץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
