בראש השנה, הבן החייל הגיש לי שקית צבעונית מנייר עם סרט כחול.
מה זה? שאלתי
"זה משהו בשבילך" הוא אמר
מה קרה? זה לא יום ההולדת שלי? ניסיתי
"למה צריך לכל דבר תשובה? תפתח ותראה" הוא מחייך
פתחתי את השקית ובפהים היה שלט קטן, ממוגנט, כזה כמו שמדביקים על מקרר
בגודל של גלויה.
חייכתי וחיבקתי אותו.
ובכל זאת מה קרה? אני מתעקש
"לא קרה כלום, אני מרגיש שאני לא אומר לך מספיק כמה שאני אוהב אותך וכמה אתה עושה בשבילי.
אתה קם בחמש בבוקר כדי להביא אותי לתחנה מרכזית או לקחת אותי מהתחנה
אתה לא נותן לי לנסוע במונית, לא בגלל הכסף אלא כדי לגנוב עוד דקה איתי, להחזיק
את הצ'ימידן או הנשק ולהגיד שהנשק לא נקי, או לראות שהמדים יושבים עלי כמו שצריך
למרות שעברתי כבר "מסדר אמא" 
. אז תשים את זה במקום שתראה את השלט הזה כל יום
ותדע שאבא כמוך זה לא מובן מאליו"...כך הוא אומר ומחבק אותי.
אני מצליח להסתיר בקושי את הדמעה בזווית העין ושמח בחלקי שגידלתי ילדים שמעריכים את מה שאנחנו
כהורים עושים בשבילם ובאמת שילדים כאלו הם לא דבר מובן מאליו, בטח היום.
ואז נזכרתי במשהו שראיתי בפייסבוק, צילמתי את המסך ושלחתי לאמא שלי.
כי באמת אמא יש רק אחת וצריך לשמור עליה ולדאוג לה.
המילים, המחשבה, הכנות, האהבה, ובכלל לראות שמעריכים את מה שאתה עושה, למרות שהעשייה
היא בשביל הילדים, בשבילם אנחנו כאן ורוצים את הדבר הכי פשוט הזה שנקרא תודה.
לא צריך מתנות שעולות הון, מספיק כמה מילים כדי להיות גאה במה שגדל אצלי בגינה, פרחים יפים ולא עשבי פרא.
מאחל מילים כאלו לכולכם באשר אתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
