שלום לכולם.
אני כותב פה על מה שעברתי לפני זמן לא רב.
חשבתי שכדאי שאכתוב זאת כי אולי זה יחזק את אמונתו
של מי מהקוראים. אם תצליח דרכי בכך די לי בזאת.


15 שנה לא בכיתי. בכי אמיתי אני מתכוון, לא דמעות שזולגות כשיש משהו מרגש. בכי מכל הלב. בכי שפולט החוצה בבת אחת את כל הכאב שהיה עצור בפנים. מאז כיתה ח´. עד היום.

כתוב שאסור לבכות בשבת והנה אני כותב את דברי אלו תוך כדי בכי ודמעות שזולגות על פני ביום שישי בצהריים ומתפלל לקב"ה שייתן לי כוח להפסיק לבכות עד שתכנס השבת. אני חייב לכתוב את הדברים הללו תוך כדי הכאב כדי שלא אשכח . אסור לי לשכוח את מה שאני מרגיש עכשיו. למענה.

לפני שעה התקשר אלי ד"ר ירון המנהל של בית החולים הווטרינרי ואמר לי בצער שהיום בבוקר סנדי הכלבה המתוקה שלי נפטרה. הבאתי אותה לשם ביום רביעי בערב לביקורת אחרי שעברה ייסורים גדולים בחודש האחרון. אתמול בצהריים עשו לה ניתוח בהרדמה מלאה בכדי לתקן נזק בגרון שנגרם לה מצינור ההנשמה שהיה שם בזמן שהיא היתה מאושפזת ומונשמת בשל דלקת במוח ודלקת בריאות. אני כותב את דברי אלו תוך כדי שהצער מהמחשבה שאולי הייתי צריך לשאול יותר שאלות שלשום כשהבאתי אותה לשם, ואולי לא לתת להם להרדים ולנתח אותה זמן קצר כל כך אחרי שהיא עברה את הייסורים הקשים ועוד לא התאוששה מהם, תוך כדי שהצער מהמחשבה הזאת אוכל אותי מבפנים. אולי הייתי יכול למנוע ממנה את המוות הזה. אולי הייתי יכול לראות אותה עוד פעם. אולי הייתי נותן לה עוד כוח כשהיתה רואה שלא הזנחתי אותה ושלא שכחתי אותה ושלא החזרתי אותה להיות לבד באותו מקום מלא באנשים זרים שעושים לה כואב. לא נפרדתי ממנה בכלל.

כל הזמן רץ לי בראש המראה של הרופאה בודקת לה את הגרון תוך כדי שהיא כואבת ועושה איזה קול קטן של בכי ומנסה להגן על עצמה ולא יכולה. קול שלא שמעתי אותה עושה מאז שהיא חלתה. קול שקרע לי הלב לחתיכות קטנות, והוא ממשיך לקרוע גם עכשיו . אני מאשים את עצמי על שנתתי להם לטפל בה כל כך מהר לפני שהספיקה להתאושש, ואז האמונה בקב"ה מתעוררת ומזכירה לי שהיה לה ייעוד בעולם והיא מילאה אותו עד תום ועכשיו הגיע זמנה לעזוב אותי.
זה עוזר לי לזמן קצר. המראה שלה עם הבכי והעובדה שלא הייתי לידה חוזרים שוב ביתר שאת ומפוררים אותי. אני מתפזר. האמונה חוזרת ופועלת וחוזר חלילה. הלוואי שאפסיק את המהלך הנורא הזה עד לשבת, אסור לבכות בשבת. אני עייף.

כשדיברתי עם הרב יהודה היום הוא אמר לי שעשיתי מעל ומעבר למענה ושאני לא מחויב על פי ההלכה לעשות עוד ושהוא ראה את כוחות הנפש שבי והוא יודע שאני אמצא עוד כוח להתגבר, אבל הכאב שלי והמחשבות על מה שיכולתי לעשות הם לא כלפי שמים כי אני יודע שעשיתי למענה מה שצריך. הצער והכאב הם כלפיה על שנפרדתי ממנה בקלות רבה מדי שלשום כי הרגשתי שהיא תהיה בסדר, ועל שלא התעמקתי יותר במצבה ושלא שאלתי יותר שאלות, ומעל הכול, על שלא התפללתי בשבילה כמו שיכולתי. כמו שהתפללתי בשבילה כשהיא נכנסה בפעם הראשונה לבית החולים.
בפעם הראשונה נתתי את כל נשמי בתפילות למענה והן עזרו. אין לי ספק שהן עזרו. כי ממצב של 5 עד 10 אחוז לחיות היא התאוששה וחזרה אלי הביתה. חזרה עם בעיות שטיפלנו בהן בבית אבל היתה תקווה לרפואה והיא היתה יותר רגועה מלאה בחיות. לאחר מכן לא התפללתי בשבילה באותה מידה. מן חלק מהטבע האנושי להוריד רגל מהגז כשהמצב נהיה יותר טוב. עוד אז ידעתי שאני צריך לתת יותר אבל לא הצלחתי וידעתי בתוכי שאולי אח"כ אאשים את עצמי והנה אני עושה זאת במלוא העוצמה.

ביהדות נאמר על הכלב ש- כולו לב. במקרה של סנדי זה כל כך מדויק. כל כולה היתה אהבה אלי. רק אני יודע את זה עד לפרטים הכי קטנים. רק אני יודע וזוכר את ההרגשה של האושר שקיבלתי ממנה. יותר מכל בני משפחתי. אליי היא היתה הכי קשורה והכאב שלי הוא הכי גדול. גדול מנשוא. אני לא יכול לכתוב עוד. אין לי כוח. אבל אסור לי לשכוח. אני חייב לה.

אח סנדי איזו כלבה היית.. כולך אהבה אליי. בלי גבול, בלי תנאים. היית כמו הצל שלי. כל הזמן בודקת מה אני עושה, מסתכלת עלי לראות מהו צעדי הבא. רק הייתי מסובב את ראשי אליך ואוזנייך היו נעמדות כמו שני חיילים שסרים למרותו של מפקדם. את כל מאווייך הפנת כלפיי. כלפי יותר מכולם. הייתי כמו האבא שלך שדואג לך להכול. גם לכסות אותך כשהיה קר כי לא ידעת איך לכסות את עצמך וראיתי אותך מצטנפת בתוך עצמך. תמיד דאגתי, וידעתי שגם את תמיד דואגת. הבנתי שבראשך קיימת תמיד המחשבה שצריך לבדוק מה אני עושה כי זהו חלק עיקרי מתפקידך, לדעת מה קורה איתי. תמיד היית בהקשבה.
שיעור חשוב לימדת אותי סנדי. שיעור שלא אשכח בחיים.

לימדת אותי להקשיב גם כשאין מילים.

אילו ידעת סנדי איזו שמחה הבאת לחיי..
אילו ידעת איזה אושר הבאת למשפחתי ולאחיינים הקטנים..
אילו ידעת איזה שינוי החלת בי מאז שבאת..

דבר אחד מחזק אותי ונותן לי כוח מעל הכול- הידיעה שבזכותך אמונתי בקב"ה התחזקה. אני שואב את כוחותיי ומתעודד מזה, ויודע איזו זכות היתה לך בעולם הזה שגרמת לי לראות את חוכמתך הלא רגילה שיעידו עליה כל מכירייך ולהגיד לעצמי בלב – מה רבו מעשיך ה´. כולם בחוכמה עשית!

איזו זכות היתה לך שהצלחת איתי במקום שבני אדם לא הצליחו.

איזו זכות היתה לי שנפלת בחלקי.

באת אלי משום מקום בהפתעה גמורה שלא היינו מוכנים אליה וכך גם הלכת. מילאת את ייעודך בעולם הזה והוא היה עצום, והגיע זמנך לחזור למקום שממנו באת. לא אצליח להבין את דרכיו של הקב"ה בעולמנו וידעתי שאם הגיע זמנך ללכת לא אוכל לעצור זאת אבל ידעתי גם את חובתי להתפלל בעבורך ולשנות את רוע הגזירה. בתפילותי ביקשתי ממלך העולם שיציל אותך רק אם הדבר אפשרי. לא דרשתי ולא ביקשתי בזכות אלא בחסד כי אינני יודע את שקורה מאחורי הקלעים של עולמנו. סנדי הקטנה שלי. המתוקה שלי אילו ידעת, אילו הבנת..
זכית לעשות קידוש השם.

יום שני. ערב ראש חודש.
אני נוסע עם שי לבית דגן. שם עזבתי אותך. שם במסדרון התפל הזה ראיתי אותך בפעם האחרונה מתרחקת ממני על הידיים של הסטודנט לרפואה. אני לא מפסיק לחשוב על מה שחשבת עלי ברגעים האחרונים שלנו יחד. אני מדבר עם כמה רופאות שטיפלו בך. הן מדהימות. המנתחת שסידרה לך את הגרון מדברת איתי. דמעות מחזיקות מעמד בקושי בתוך העיניים שלה. זה עוזר לי. אני חושש מהרגע שבו אצטרך להתמודד עם המראה של הקופסא שבה תהיי. אני אומר תודה לכולם על כל מה שעשו בשבילך. אני עובד על אוטומט. לא מבין מה מרגיש. גם כשנותן את הטיפות האחרונות של הכסף שיש לי לפקידה בקבלה. זה לא מזיז לי. מרחוק אני רואה מישהי באה. היא דוחפת שולחן נרוסטה על גלגלים. לא יכול להיות שזה את. הקרטון הזה קטן מדי. אני לא מאמין שאת בפנים. אני לא מאמין שאת בגודל הזה. אני ושי שואלים שאלות אחרונות. ולוקחים אותך. את בכיסא האחורי על הסלסלה שלך.לבד. שי שם את החולצה שהיית מתכסה בה על החלון בכדי שהשמש לא תפגע בך. ברדיו שיעור של זמיר כהן על אחרית הימים ותחיית המתים. אני מסתכל מדי פעם אחורה לראות שהכול בסדר איתך. אני מרגיש בסדר מדי וקצת כועס על עצמי. אני צריך להיות יותר עצוב. משום מה אני לא. על אוטומט. אנחנו מגיעים לקצה המדבר במישור אדומים. שי מוציא את הטוריה מהבגאז´. אני חושב שאבקש משי שיעשה הכול. אנחנו מחפשים מקום מתאים ופוסלים כמה. אני מפחד לעשות את זה בעצמי ולכן אני שואל את שי אם הוא יכול להיות זה שיוציא אותה מהקרטון. הוא אומר שכדאי שאני אעשה את זה. אנחנו מוצאים מקום ומתחילים לחפור. אני מתפלא על עצמי שאני חזק וזה לא קשה לי. הבור עמוק מספיק. אני מטפל בך ומוציא אותך מתוך הקרטון כשאת בתוך שקית שחורה. אני עוטף אותך טוב טוב בשמיכה השחורה שאהבת ושם אותך בפנים בלי לחשוב ובלי להרגיש. אנחנו מכסים את הבור עם אדמה ועם כמה סלעים גדולים. שי שואל אם אני רוצה להגיד משהו. אני אומר לו שאין מה להגיד. הוא חושב שכדאי שאגיד מה שאני מרגיש ואני עונה לו שכבר אמרתי הכול ואנחנו מתרחקים. בדרך אני מצטער שלא אמרתי. אני מרחם עלייך שאת תישארי שם לבד. בלילה.  עכשיו אני כבר לא על אוטומט. אני נהיה עצוב שוב.
השמש מתחילה להנמיך.
בערב סעודה חגיגית בבית הכנסת -משנכנס אדר מרבים בשמחה. הרב מדבר על חשיבות השמחה ביום-יום ועל התוספת המיוחדת שצריכים לשמוח בפורים. אני שומע אותו וחושב עלייך.

בשנה א´ ללימודי קולנוע במסגרת קורס קולנוע דוקומנטרי נתבקשתי למצוא סיפור אהבה ולתעד אותו. כל כולך אהבה כבר ידעתי מהטיפול המסור שלך בגורי החתולים שמצאתי וידעתי את זה מהקשר המיוחד שהיה לך עם הקטנצ´יק, אותו חתול רחוב שגר ליד ביתי. החלטתי שאת תהיי הכוכבת של הסרט שלי ותוך כדי העשייה שהייתה לפני 3 שנים, דאגתי. דאגתי כי ידעתי שלא תישארי איתי לעד, ושאח"כ יישאר לי ממך רק הזכרון והסרט הזה שיפצע את ליבי בכל פעם  שאראה אותו. הנה הגיע הרגע המר עם הכאב שממלא בבדידות תהומית שבולעת אותי תוך שניה. לא חשבתי שהוא יבוא מהר כל כך.

חשבתי שתבואי איתי כשאעבור למקום משל עצמי ואקים משפחה ותהיי שמחה גם לילדיי.
מלכו של עולם החליט אחרת ואין לי כעס בלב, רק תקווה ותפילה שאוכל להתמודד עם הכאב.

סנדי הקטנה שלי, המתוקה שלי. לא אשכח אותך כל עוד נשמה באפי. לעולם תישארי בליבי.


http://www.youtube.com/watch?v=kDGyXTI03uo