שני צללים ארוכים ודקים נעו לאורך המדרכה, מלווים בקולות הקרח הנסדק תחת נעלי עור כבדות. אלה היו שני גברים בשנות השלושים המוקדמות לחייהם, לבושים במעילי פרווה עבים שתאמו לכובעי השועל שעל ראשם. הטמפרטורה בחוץ הייתה שלושים מעלות מתחת לאפס, וכל נשיפה קטנה מפיהם גררה אחריה שובל אדים לבן וסמיך. והמעלות רק המשיכו לצנוח. אחד מהגברים הצמיד את המעיל העבה אל גופו בניסיון להגן על עצמו מהקור המקפיא, אבל אפילו השכבות הרבות שעל גופו לא הצליחו למנוע ממנו לחדור לעצמותיו. הוא הרים את צווארון הגולף של אחד הסוודרים מתחת למעיל עד מעל לאפו בכדי לחמם את האוויר לפני שנכנס לריאותיו, מה שעמעם את קולו כשהחל לדבר.

 "שניכנס ביחד?" שאל, משפשף את ידיו אחת בשניה ומכניס אותן לכיסיו, עיניו סוקרות את הסביבה בפרנויה. הרחוב שבו הם צעדו היה כל כך ארוך וחשוך שאי אפשר היה לראות היכן הוא נגמר ואיפה התחיל. בניינים רחבים התפרשו משני צידם, חלונותיהם סדוקים ואטומים בעזרת קרשים, צנחה נוראית עולה מהזבל הנרקב וממלאת את האוויר הצונן.

 "לא, אני אכנס קודם." לחש השני, משפשף את ידיו בכרוניות ומנגב את פתיתי השלג הרבים שנצמדו לכובעו. הם התקרבו לבניין נטוש, לא שונה בהרבה מהקודמים לפניו, ונעצרו ליד גרם מדרגות שהוביל למחסן מתחת לאדמה. הם חייכו לרגע, מרוצים שמצאו את המקום המסוים הזה- מקום שנראה בשביל מצוין להחביא סודות כמוסים- ושלחו ידיהם אל תרמילי גב גבוהים, מוציאים מתוכם נשק כבד. שני רובי קלשניקוף לכל יד פנויה, רימוני עשן והלם על החגורה המוחבאת וסכין פרפר צמוד לכף היד, מתחת לשרוול- לכל מקרה. קול בס נמוך נשמע מתוך האדמה, מתחזק מרגע לרגע, והשניים תפסו מחסה מאחורי סדרת עצי אשוח גבוהים. קודם הם הבחינו בכובעי פרווה שחורים- כמעט זהים לשלהם- ולאחר מכן בפנים מוכרות. שלושת הגברים נעמדו בדיוק בסוף גרם המדרגות במרחק זרוע אחד מהשני. לאחר פחות מכמה שניות, אישה דקיקה לבושה במעיל עשוי מפרוות דובים לבנה וצחורה ושמלה שחורה שהדגישה את קימורי גופה המרהיבים, הצטרפה לקבוצה עם תקתוק עקבים שקט. שיערה הלבן היה אסוף אל תוך צמה עבה שהשתרכה עד למותניה ועיניה התכולות הודגשו על ידי ריסיה השחורים והארוכים. היא חייכה.

 "תשאיר את קרסנובסקי לנו, אנחנו כבר נטפל בו," צחק אחד הגברים, גבוה ושרירי עם שיער שחור מבצבץ מתחת לפרווה, תופס במותניה של האישה החיוורת לידו במחוות שייכות. מי שהסתבר כהשותף שלו הנהן נמרצות ושילב ידיו מעל כרס מוצקה שאפילו מעיל העור לא הצליח להחביא. השלישי, עומד מולם עם הבעה סקפטית על פניו, העיף קצוות שיער חיוורת ממצחו, עיניו הירוקות נתפסות לרגע על העצים ומייד חוזרות לשניים שמולו. הקמטים שעל פניו נראו עמוקים יותר לאור הפלאורסנט, פניו לא מאבדות מרצינותן למרות ההבטחות האופטימיות של האחרים.

 "אני מאמין כשאני רואה תוצאות. אל תאכזבו אותי." קולו היה חזק וברור, ובאותו הזמן גם מאיים. כריזמה בלתי מוסברת התלוותה לדיבורו ויציבתו הזקופה, והוא נראה מאוד מודע לכך. לפני שיכל לקבל מענה, הוא הסתובב והתכוון להוציא משהו מכיס מעילו. שני הגברים והאישה רק עמדו במקומם, מבולבלים. רק כאשר צליל הנקישה המטאלי הדהד באוויר, הם הבינו מה הולך להתרחש. בהיר השיער, שהיה בשנות הארבעים לחייו, הסתובב חזרה אליהם עם אקדח גלוק בידו הימנית. ואז הוא ירה. הקליע פגע בדיוק במצחה של הבלונדינית, יורה חזרה נתז דם קטן, שולח את גופה אל האדמה בחבטה כבדה. לרגע אחד הצליל הדהד יחד עם העקב הדקיק שנשבר בנפילתה, ואף אחד לא העז להוציא הגה.

 "ושלא תעזו להביא את הנשים שלכם לפגישות- שוב- או שאתם תמצאו את עצמכם לידן, כשהמוח הקטן שלכם מרוח על כל הרצפה." האופן שבו הוא דיבר לא נתן אפילו לטיפת כעס להשמע, וכך גם הבעתו, אך המילים שהוא אמר נשאו איתן איום שאף אחד לא יכל להעביר דרך צעקות והנפות ידיים עצבניות באוויר. הגבר שהחזיק קודם לכן את האישה, ששכבה כרגע על המדרכה המלוכלכת ודממה, הסיט את מבטו אליה וקולו רעד "אניה..." הוא לחש והתכופף בשביל ללטף את שיערה המשיי בפעם האחרונה. השני רק הישיר מבט ליורה וענה בבטחה, "אין בעיה." והשניים פנו להעביר את הגופה לאנשהו- כל מקום רק לא זה- משאירים מאחוריהם את בהיר השיער לעזוב לבדו. בנתיים, מאחורי סבך העצים הגבוה, עמדו זוג הגברים ושברו את הדממה שאפפה אותם.

 "הכל טעון?" שאל אחד מהם, מציץ אל מחוץ לעצים בשביל לוודא שהמקום היה אכן נטוש. בהיר השיער כבר היה הרבה אחרי מרחק שמיעה ורק קול התנעת המכונית של השניים האחרים שבר את השקט שבחוץ. עיניו הכחולות-אפורות נצצו לרגע כשהוא סונוור על ידי הפנסים של המכונית המתרחקת והוא נעלם חזרה אל מאחורי העצים, מוצא את אחיו מסיים לטעון את הרובה. 

 "ולד, מה אם יש שם אנשים?" שאל האחד שסיים לטעון את הרובה שלו, מכניס אותו בזהירות לחגורתו ופונה לכסות את פניו במסכת פנטומימים לבנה מפלסטיק, שהשאירה מקום חלול רק לעיניו הבהירות, העיניים שהיו זהות לשל אחיו. הרוח התחזקה לרגע, שולחת את כובעו גבוה לאוויר, היכן שנתלה על אחד מענפי העצים ושלח מטר שלג על ראשיהם. "לעזאזל-" מלמל וניסה לקפוץ לגובה הענף בשביל למשוך בכובע, אך נכשל. הוא היה גבוה מדיי, ועכשיו האוזניים שלו קפאו. עוד כמה שניות הוא כבר לא יוכל להרגיש אותן.

"נזרוק שני רימוני עשן לכל מקרה, נקווה שאנחנו תופסים אותם בהפתעה. ואחרי זה," החל ולד, נשען על העץ עם גבו לכניסה, עדיין מחכה שמישהו יצא מהמחסן, "תחכה לסימן שלי. כשתיכנס פשוט תירה בכל מי שאתה רואה. אל תרחם על אף אחד." סיים את דבריו והתקדם לעבר גרם המדרגות התלול. הוא היה מקביל לקיר הבניין, לכן נאלץ לעשות סיבוב, צופה באחיו מנופף לו עם הבעה מבועתת על פניו. הוא הצביע על פניו- לא- על מסכתו, ואז ולד הבין למה הוא התכוון. הוא שכח את המסכה. בזריזות, הוא שלף אותה מהתיק והניח אותה על פניו, מותח את ידו קדימה ושולח את אגודלו כלפי מעלה במחוות אישור. המדרגות היו עשויות מתכת וחרקו תחת כל צעד שעשה, מעבירות צמרמורות פחד בגופו בכל פעם שדרך עליהן. כשהגיע למדרגה האחרונה, הוציא שני רימונים מחגורתו ותלה את שניהם על אצבעותיו בעזרת סיכת הביטחון. בעזרת ידו השניה הוא פתח את הדלת חרש וזרק את הרימונים פנימה, הכי רחוק שיכל, וחיכה. שני קולות פיצוץ רעמו בחדר ועשן סמיך נכנס לעיניו לרגע והוא עצם אותן, בועט בדלת בכדי שתיפתח, כאשר אור בוהק נדלק לפתע.

האור בקע ממנורת שולחן שעמדה במרכז החדר, ומאחורי השולחן ישב גבר בשנות העמידה עם עיניים כל כך כהות שהן נראו שחורות והבעה שטנית על פניו. שיערו היה מסורק אחורה ומודבק לגולגלתו עם מה שנראה כמו ליטרים של ווקס, ונכשל להסתיר כתם לידה כמעט בגודל של עיניו על אחד מצידי מצחו הרחב. העשן שסביבו קיבל גוון צהוב-כתום ועמד כמעט ללא תנועה, אך הוא לא נראה מוטרד מכך. להפך, הוא נראה מרוצה.

 "נו באמת, ולד. חשבתי שתהיה יותר מתוחכם." התחנחן, מלטף את פניו המגולחות למשעי, "איגור בחוץ, מחכה, אני משער?" שאל בסקרנות מזוייפת. זו הייתה שאלה רטורית, והוא כבר ידע את התשובה אליה. ולד זעף, אך לא אמר מילה. השניים לא זזו ממקומם ורק הביטו אחד בשני, כשלבסוף ולד הרים את שתי ידיו בכוונה לירות, יד שרירית וחזקה שהופיעה משום מקום והדפה אותו אחורנית. שני גברים ענקיים הופיעו משני צדדיו, ורידיהם בולטים על צווארם העבה ועיניהם מחזירות אור בניצוץ מרושע. הם התנוססו לגובה של לפחות שני מטרים והטילו צל כהה על ולד, שהרגיש פתאום חלש וקטן. כשאחד מהם התקיל את רגלו ושלח אותו לרצפה בחבטה כואבת, ולד נאנק מכאבים וצעק בקולי קולות-

 "אלוהים, איפה אתה?!" ולא היה שום מענה. הגבר שהפיל אותו בעט בבטנו וגרם לו להתהפך על פניו, שולח אליו מבט ארסי. צחוקו החזירי של הגבר מאחורי השולחן נשמע בחדר, ואחרי פחות מדקה איגור עמד בכניסה לחדר, שתי ידיו מתוחות קדימה עם הרובים מכוונים לגברים שעמדו מעל ולד.

 "קראת לי?" הוא חייך וירה ללא הפסקה. הקליעים חתכו את האוויר במהירות אדירה, נכנסות בגברים בכזו עוצמה שהם גם יצאו מהצד השני. הם נפלו על הרצפה כמעט מייד, חזהם נראה כמו מסננת צבועה באדום ועל פניהם ארשת בהלה. ולד צחק בקול והתרומם ממקומו, מתמרן את דרכו דרך הגופות, צועד ביחד עם אחיו לקדמת החדר, לעמוד מול הגבר הישוב על הכיסא. הוא חייך ברוגע ושילב את ידיו אחת בשניה, משעין את מרפקיו על השולחן, מצפה שהאחים יתחילו לדבר. וכך הם עשו.

 "נו באמת, קרמארוב, ציפינו שתהיה יותר מתוחכם." ולד חיקה את דבריו, מצמיד את רובהו לרקתו של הגבר מולו, בטוח שכבר ניצח את הקרב הזה. 

 "קדימה, ילד, תירה בי," גיחך קרמארוב ועצם את עיניו ברוגע, נשען לקדימה על הרובה, "השניים שהרגתם יהיו מאית מהצרות שיבואו אחר כך. זאת, כמובן, אם תצליחו לצאת מפה חיים." צחק שוב בחרחורים נמוכים, פוקח את עיניו לרווחה. עיניו ננעצו בשניים כמו שני סכינים משוננים. ידו של ולד רעדה, אך הוא תפס את עצמו רגע לפני שקראמרוב יכל לשים לב לכך בעצמו, מרים את ידו השניה ומצמיד גם את הרובה השני לראשו.

רגע לפני שלחץ על ההדק, מחט דקה חדרה דרך העור בעורפו, משתקת את גופו. נוזל התפשט מהמחט ונכנס לצווארו, עיניו התערפלו וידיו הפילו את הרובים על השולחן בקול חבטה רועם. רגליו כשלו תחתיו והוא מצא את עצמו על הרצפה, רועד ללא שליטה. פניו של איגור היו מעליו, אבל בקושי יכל להבחין מה הייתה ההבעה עליהן. הוא קרא בשמו וניער את כתפיו, אבל ולד לא הצליח להוציא הגה מפיו בכדי לענות לו. גרונו היה יבש וכל נשימה שהכניס הרגישה כמו עשרות חרבות חותכות את דרכן במעלה גרונו. לפני שאיבד את הכרתו, הוא ראה גבר לבוש במדים שחורים ניגש אל אחיו עם אקדח משונה בידו. ולד פתח את פיו בשביל להזהיר אותו, אבל לא הספיק. מחט עם מיכל נוזל קטן נורתה מתוך האקדח ונכנסה ישר לעורפו של איגור. לרגע, הוא חיזק את אחיזתו בכתפיו של ולד, ואז התמוטט על הרצפה. ראשו פגע בשל אחיו, אך הוא כמעט ולא הרגיש את הכאב מרוב שהיה מטושטש. הכל סביב נצבע לבן, רק לחלקיק שניה. הוא הרגיש שהוא עף וראה את דמותו של אחיו מתרחקת מתחת לרגליו. הוא היה באוויר. ואז הוא הוטח ברצפה, והכל נהפך לשחור.

הדבר הראשון שולד הרגיש כשהתעורר היה כאב חד בזרועותיו. הוא ניסה למשוך אותן אבל גילה במהרה שהן היו כבולות באזיקי מתכת כבדים שחתכו אל תוך בשרו. עיניו כוסו בבד כהה ועבה שלא איפשר לו לראות היכן הוא נמצא, או אפילו לדעת אם הוא המקום היה מואר או חשוך. רק אחרי כמה דקות כל הארועים חזרו אליו בהבזק, משכיחות ממנו את החשכה שאפפה את זכרונו. 'פרצנו למקום המחבוא של קרמארוב, ואז...' הזכיר לעצמו ולד בראשו, 'הם ירו בנו. הם הזריקו לנו משהו שגרם לנו לאבד הכרה. ועכשיו אנחנו פה, עדיין חיים.' כל מה שעבר עליו במחשבותיו נראה לו הזוי ולא הגיוני, עד שהוא שמע צעדים מתקרבים אליו והכיסוי הושלח מפניו, אור לבן ובוהק מסנוור את עיניו. אור מלאכותי. הוא התאמץ לפקוח את עיניו ומצא את עצמו בחדר מעבדות לבן וסטרילי, מנורות פלאורסנט דלוקות לאורך כל התקרה. הוא ישב על כיסא מתכת קשה שהוטה אחורנית בכדי שיוכל לשכב, קרסוליו כבולים גם הם באזיקים מלאים בדם. איגור שכב בכיסא דומה לשלו כחמישה מטרים ממנו, עדיין חסר הכרה. גופה היה שרוי בתנוחה שנראתה כואבת ולא נוחה, וולד תהה אם גם הוא נזרק על הכיסא באותה צורה, וזו הסיבה למה שריריו כאבו כל כך.

 "אני רואה שהתעוררת, גיבור גדול." זה היה קולו של בהיר השיער שהוא ואיגור ראו בכניסה למחסן. הוא יכל לזהות אותו בכל מקום. 

"טולסטוי, איזה תענוג לפגוש אותך שוב," חייך אליו ולד, מנסה להסתיר את האימה שעלתה בגרונו. בהיר השיער, טולסטוי, עמד בין שני שולחנות ניתוחים ממתכת נוצצת, הבעתו לא מסגירה את מה שעבר בראשו. הוא לא חייך ולא זעף, רק בהה באוויר מעל ראשו של ולד, כאילו מחכה לאישור להמשיך לדבר.  "מאוד אמיץ מצידך להתמודד מול אויבייך כשהם כבולים באזיקים ולא יכולים להלחם חזרה." ירק ותפתל במקומו, מנסה למצוא ישיבה שלא תגרום לכל שריריו לזעוק בכאבים. אפילו אז טולסטוי לא הגיב. הוא צעד קדימה, מתקרב בדממה ובאיטיות, עיני האזמרגד שלו בוהקות בחתוליות. ידו נשלחה קדימה אל פניו של ולד, אצבעותיו מרפרפות על מצחו, כמעט לא נוגעות.

 "הם לעולם לא יכולים לעשות את העבודה נקייה, המאפיונרים האלה. תמיד חייבים לפצוע וללכלך את השבויים שלי." מלמל בטון רגוע להפליא, מוציא שקיק פלסטיק קטנה מכיסו וקורע את העטיפה. ולד לא הבין על מה הוא מדבר, אבל הסוריאליסטיות של המצב גרמה לו לשבת ולשתוק. טולסטוי שלף מהשקיק הקרוע חתיכת בד קטנה שהדיפה ריח של כוהל והצמיד אותה למצחו של ולד, מה שהעביר בו זרם של כאב חד. הוא אפילו לא ידע שמצחו היה פצוע עד אותו הרגע. לאחר שסיים לנקות את הפצע, טולסטוי השליח את המטלית המלוכלכת בדם קרוש אל תוך אחד מהפחים, מפנה את מבטו אל ולד, עדיין שומר על חוסר הבעה מוחלט.

 "אז מה יש לך להגיד להגנתך?" שאל טולסטוי, לוקח את מקומו על כיסא מתכת דומה לזה שולד ישב עליו, "ואם אתה מתכוון לשאול אם איגור בחיים, התשובה היא כן. הוא בסדר גמור, בנתיים." שפתיו נמתחו לחיוך דק אך עיניו לא שיתפו פעולה עם המחווה הכללית. 

 "מה שיש לי להגיד זה שאתה רוצח, והעובדה שאתה משתף פעולה עם פושעים רק מוכיחה את טענתי." ירק ולד, נועץ את מבטו בעיניו של טולסטוי, הכל רק לא להראות חולשה, לא להראות שהוא בעצם משקשק מפחד ממה שהולך לקרות. פניו של טולסטוי התכהו לרגע ומייד חזרו לאדישות הרגילה, אבל זה היה מספיק בשביל לבו של ולד להגביר את פעימותיו. 

 "האידיוטים האלה הם כלי משחק בשבילי, האנשים שאתה באמת צריך לפחד מהם אלה האנשים בחלונות הגבוהים- פוליטיקאים, אנשי מדיה אפילו, או בקיצור- אנשים בעלי חשבון בנק מפוצץ ואפס מצפון." הוא גיחך, אבל אפילו המחווה הזו נראתה מונוטונית להפליא כשהיא באה ממנו. ולד התכוון לענות, אבל אנקת כאב מצידו של איגור השכיחה ממנו את טולסטוי. איגור, כרגע ער, התפתל במקומו בניסיון להשתחרר מאזיקי המתכת על ידיו ורגליו. טולסטוי, שגם הבחין ברעש שהתעורר בחדר לפתע, ניגש אליו והוריד את כיסוי הבד מעיניו. 

 "תודה שנזכרת להצטרף אלינו," סינן טולסטוי מבין שיניו ונעמד בין שני האחים, מניח את ידיו על גב כיסאותיהם ומרים את עיניו אל התקרה.

 "ולד, מה קורה כאן?" איגור לחש, פניו מלאות פחד ועל מצחו פצע עם דם קרוש, בדיוק כמו של ולד. אבל ולד רק הרים את כתפיו והניד בראשו לשלילה, בשביל לאמר לאחיו שגם הוא לא יודע לאן הם הגיעו או מה הולכים לעשות להם.

 "תשתוק." ירק טולסטוי והמשיך לבהות בחלל הריק. איגור השתתק ועקב אחרי מבטו, ופתאום הבחין בקבוצת אנשים גדולה לבושה במדים שחורים ומתחתם חולצה עם צווארון לבן. על ראשם היו מסכות גז שהסתירו את פניהם. רגליהם נעו בתיאום מושלם ונחבטו ברצפת השיש בחבטה כבדה שהדהדה בחדר. טולסטוי התקדם לעברם ואחד מהגברים במסכות העביר לו מסכת גז משלו, צועד אחורה בחזרה לקבוצה הגדולה מאחוריו.

 "אל תתנגדו יותר מדי, זה סתם יכאב." לחש טולסטוי לפני שלבש את המסכה על פניו ופנה אל אותו אחד שנתן לו אותה, עכשיו עומד מעל תיק עסקים מעור. הוא הוציא מתוכו מיכל מתכתי ופתח את הפיה שלו, משחרר גז אפור-שחור לאוויר.

טולסטוי הגניב מבט לאחור וחייך- הפעם חיוך אמיתי- ויצא מהחדר, משאיר מאחוריו את הגברים בצווארונים הלבנים.

 "אנחנו הולכים למות, ולד, וזה יהיה איטי וכואב." מלמל איגור לפני שהחל להחנק מהגז שכבר הספיק להגיע לריאותיו, ועצם את עיניו בכניעה. אבל ולד לא ענה.