במגרש החניה התת קרקעי לא הייתה אפילו מכונית אחת. האוויר נשא עמו סודות אפלים יחד עם אבק שנאגר במשך ימים- אם לא שבועות. רק הנשימות השקטות והסדירות של גבר צעיר שברו את הדממה.

הוא שכב ללא נוע על הבטון המלוכלך, גופו מכווץ בתוך עצמו בצורה כזו שאדם מהצד היה יכול לחשוב שהוא פשוט ישן. על רגליו היו מכנסיים שחורים מלאים באבק ולכלוך, חזהו החשוף מלא בשטפי דם טריים. פרקי ידיו היו מכוסים בדם קרוש ופצעים מגלידים.

לפתע הוא החל להשתנק, עיניו מפרפרות בהיסטריה וידיו מנסות לתפוס במשהו שיתן לו יציבות. כשעיניו נפקחו לרווחה, נשימתו נרגעה, אבל קצב ליבו לא האט אף לרגע.

ואז הוא הבין שאין לו מושג איפה הוא נמצא.

עיניו סרקו בחייתיות את האזור, האינסטינקט ההישרדותי מבעבע בדמו. שום מקור איום לא נראה בסביבה, והוא הרשה לעצמו להרגע; רק לרגע. הוא הסתכל על ידיו המלוכלכות וניסה לקלף מעורו את הדם, רק גורם לפצעיו להפתח מחדש. "שיט!" סינן וניגב את כף ידו במכנס.

הוא ניסה להתרומם מהרצפה, אבל רגליו כשלו תחתיו, רדומות מחוסר השימוש הממושך בהן. עקצוצים עברו בהן והוא שפשף אותן עם ידיו, מנסה להחזיר אליהן את זרימת הדם.

'אני אלכסיי,' אמר בראשו, עובר על כל מה שזכור לו על עצמו, 'אני בן עשרים-ואחת ונולדתי בעשרים ושלוש למרץ-' הוא ניסה להיזכר בפרטים נוספים אבל לא הצליח וראשו החיל לכאוב בצורה משונה. עיניו בערו מבפנים והוא שפשף אותן בחוזקה, מנסה להעביר את ההרגשה המוזרה שתקפה אותו.

רגליו חזרו להגיב והוא קם, מנער את מכנסיו המטונפים. שלט יציאה ירוק סימן את דרכו והוא עקב אחריו, מגיע לגרם מדרגות חשוך שהוביל לקומה העליונה. אלכסיי פתח את הדלת שבסוף המדרגות, מוצא את עצמו בחדר חשוך לא פחות. מרחוק הוא יכל לראות עוד שלט שהוביל אל הרכבת התחתית וסביב הכניסה היו כמה סניפים של רשתות מזון מהיר.

אבל שום שלט לשרותים.                                          

הוא הלך לכיוון גרם מדרגות שני, שגם הוא הוביל מעלה, סוף סוף מאתר את השלט המוכר שחיפש. המדרגות היו בעבר מדרגות נעות, אבל בדיוק כמו כל דבר אחר במקום הזה- הן גם לא עבדו. הקומה השניה הסתברה כקומת קרקע, האור הפתאומי מדלת הכניסה מסנוור את עיניו. הוא כיסה אותן בידיו, מתקדם אל השרותים.

אלכסיי נכנס פנימה ונעצר מול מראה מלאה באבק, מנגב אותה בעזרת זרועו- בניסיון לא ללכלך עוד יותר את פצעיו. בבואתו הבהילה אותו לרגע, והוא פתח את את הברז בשביל לשטוף את פניו, מתאכזב לגלות שאפילו טיפת מים אחת לא יצאה משם. מחזיר את מבטו למראה, אלכסיי החל לבחון את פניו. שטף דם שחור עיטר את עינו הימנית, על מצחו חתך עמוק שהותיר מתחתיו שובל דם סמיך שהדביק את ריסיו לתוך גוש אדום כהה. הוא גירד את הדם מהריסים, נושך את שפתו ועוצם את עיניו בניסיון להרגיע את עפעפיו המוטרדים. חבורה שחורה לא פחות התנוססה על אפו ושני פסים ארוכים של דם נמרחו מתחת לנחיריו. באיטיות, הוא הסתובב עם גבו אל המראה בשביל לבחון את רמת הנזק מאחור, נשימתו נעתקת למראה חתכים ארוכים ודקים לכל אורך הגב- פצעים שבבירור נגרמו על ידי שוט. חלק מהחתכים נראו כבר כמו צלקות, אבל הרוב היה טרי ומלא דם.

אלכסיי הבחין בקופסת מתכת שהייתה אמורה להכיל ניירות, אבל גילה במהרה שהיא ריקה. הוא הטיח את אגרופו במתכת הקשה, מה שהעביר בידו החבולה גל כאב פתאומי. "לעזאזל!" צעק, נאנק מכאבים כשפרקיו החלו לדמם שוב באינטנסיביות.

הוא יצא מהשרותים והתקדם לכיוון חנות מכולת נטושה, מתפלא לגלות שהיא הושארה פתוחה. המדפים היו ריקים והרצפה עמוסה במוצרי החנות. הוא ניסה בהתחלה לא לדרוך עליהם, אבל במהרה הבין שזה פשוט בלתי אפשרי. הקופה הייתה ריקה מכסף ואלכסיי פנה למקרר הזרוק על הרצפה, מחפש לפחות בקבוק אחד מלא בתוך שלולית של מים. הוא מצא שלושה בקבוקים שלא התנפצו ונטל אותם לחיקו, מניח אותם על שולחן הקופאי. הוא הוסיף לשם ערכת עזרה ראשונה וגליל נייר טואלט שקרע מתוך עטיפתו. המים היו חמים, אבל באותו הרגע כל דבר היה מתקבל על ידי גרונו היבש. כשסיים לשתות, הוא שטף את פניו ופנה אל הערכה המזערית. בתוך הקופסה הלבנה היה בקבוק אצטון, תחבושת קטנה, פלסטרים ומטליות סטריליות. אלכסיי קרע את העטיפה של המטליות ושפך עליהן את האצטון, מצמיד את המטלית הרטובה לכף ידו. הוא זעק בכאבים, ידיו רועדות ללא שליטה, אבל הוא לא הסיר את המטלית. היא התמלאה תוך שניות אחדות בדם והוא הרים אותה, נגעל ממראה הדם והעור המוגלתי שנדבקו אליה, זורק אותה כמה שיותר רחוק ממנו. הוא עשה את אותו הדבר על ידו השנייה ופנה לטפל בפצע שעל מצחו. תחילה הוא חיטא אותו – מה שכמובן לווה באנקות כאב – והדביק עליו פלסטר סטרילי רחב. הוא איחל באותו הרגע שהחנות הייתה כוללת בתוכה גם בית מרקחת, שכן הכאבים בראשו לא הניחו לו אפילו לרגע.

רק כשהיה בדרך החוצה, חמוש בשני בקבוקי מים בחיקו, הוא הבחין שדלת הזכוכית העבה הייתה מנופצת לחלוטין, חלקים ממנה מפוזרים על כל הרצפה. מחוץ למבנה היו בניינים גבוהים ורחבים, מראהם ישן אבל עם זאת לא מוזנח. רק החלונות השבורים בקומות הראשונות גילו על כך שהם היו נטושים, ובמשך הרבה זמן.

כמות הזבל על הרצפה לא הייתה מביישת שום מזבלה בעולם כולו- היו שם רהיטים שבורים, אוכל מרקיב מרוח על הכל, מכשירים אלקטרונים מרוסקים לחלקיקים. והרבה חתולים מתים.

אלכסיי הרגיש את קיבתו מתהפכת בבטנו והחליט להאיץ את קצב הליכתו. אבל לאן? הוא אפילו לא ידע. כל מה שהיה בראשו באותם רגעים היה חוסר הידיעה המוחלט על החיים שלו עצמו וכמה שזה ביזארי לחלוטין. כל פעם שהוא חשב שפיסת מידע קטנטנה חמקה אל תוך תודעתו- ראשו החל לכאוב ועיניו שרפו מבפנים. בשלב מסוים הוא כבר הפסיק לנסות.

הרחובות נפרשו למה שנראה כמו אין סוף, כולם זהים בריקנותם. מדקה לדקה, קצב לבו של אלכסיי עלה והוא הפך יותר ויותר לחוץ ומפוחד. הכל נראה לו כמו סצנה מסרט בשחור לבן- השמיים אפרוריים ומלאי ענני גשם, הרחוב ישר וארוך ובלתי נגמר, עמוס באשפה ופסולת. השקט רעם. הוא עבר ליד גן שעשועים קטן ועצר לרגע, בוהה בנדנדות הקרועות והמגלשה שנעקרה ממקומה, ובעיקר בגרפיטי הנוראי שרוסס על הכל. לפני שעשה משהו שיתחרט עליו, אלכסיי הכריח את עצמו להמשיך הלאה.

הזמן לא זז.

אלכסיי צעד במשך שעות, לא עוצר לרגע, אבל כשהלילה ירד ואף לא מנורת רחוב אחת יכלה לעזור לו לאתר את דרכו, הוא עצר בצד הדרך, נשכב על ספסל אקראי והחל לחשוב. באמת לחשוב.

'מה זה העולם הזה שנפלתי לתוכו?' הוא הזדעזע, נשכב עם פניו צמודות לעץ הרעוע, גבו מופנה לרחוב, 'זה חייב להיות חלום, כי אם לא, אז המקום הזה פשוט אבסורדי! איפה כולם? למה הכל כאן הרוס ומושחת? ובעיקר- מה אני הולך לעשות עכשיו?' החרדות רק המשיכו לבוא בגלים, עד שהוא מצא את עצמו נרדם, מכורבל בתוך עצמו.

"סאניה, סאניה!" קול של אישה צעירה הדהד ברקע, מעומעם. האור היה כל כך חזק ובוהק שכל מה שאלכסיי ראה היה מסך לבן וכואב. המראה החל לאט לאט להתחדד והוא הבחין מולו פנים של אישה ספק מוכרת, ספק זרה. היא חייכה ועיניה הכחולות נצצו לאור השמש, גומות חן עמוקות טבועות בלחייה הסמוקות. היא הייתה יפייפיה.

ידיה היו פרושות לחיבוק ואלכסיי רץ אליה בזינוק אדיר, גופו המזערי נצמד לגופה של האישה. היא צחקה וליטפה את שיערו הלבן והרך – כמעט פלומתי – לוחשת מילים עדינות ונעימות.

הם היו על יאכטה רחבת ידיים ואלכסיי היה בן שש, אבל שום דבר לא הפריע לאופוריה השקרית שאפפה אותו. הוא ידע שהוא בטוח, כי הוא עם אמא שלו.

"אמא, מה קורה לאנשים כשהם גדלים?" שאל אלכסיי הקטן, עיניו הירוקות סקרניות מהרגיל וחיוכו פרוש על פניו בגאווה. אמו הביטה בו במבט מלא אהבה, פונה לנשק את שתי לחייו בעדינות, כאילו מפחדת לשבור אותו בטעות. מבטה נדד אל הים הגדול שהתפרש סביבם, כל כך כחול שהוא השתלב עם השמיים בצורה כמעט מושלמת, כמעט מוחק לגמרי את קו הרקיע. השמש עמדה במרכז השמיים ובהקה במלוא עוצמתה, שולחת קרניים חמימות ונעימות אל עבר היאכטה הבודדה.

"אמא?" שאל אלכסיי שוב, מביט באמו, ששקעה במחשבות משלה.

אבל כששמעה את השאלה כבר בפעם השניה, היא הסיטה את מבטה אליו בחדות, ופניה התכהו. היא כבר לא חייכה ועיניה לא נצצו, היא פשוט הביטה באלכסיי בריקנות משונה ולבסוף ענתה-

"הם מתים." קולה רובוטי וקפוא. צלילי יריה נשמעו מרחוק – או אולי בכלל מקרוב? – ושלושה חורים קטנים ועגולים הופיעו במצחה של אמו, מהם נוטף דם אדום וסמיך, אך היא המשיכה לאחוז באלכסיי בחוזקה.

"אמא, תעזבי אותי!" צעק אלכסיי באימה, מנסה לברוח ללא הצלחה. לרגע אחד אמו שחררה את אחיזתה והוא ניצל זאת בשביל לקפוץ היישר למים, שומע את קולה רודף אותו, והוא התחיל לשחות.

"סאניה! סאניה?" היא קראה שוב ושוב אבל הוא לא עצר.

ולפתע החל לרדת גשם והכל מסביב נצבע שחור ונעלם, רק הקולות המרוחקים של אמו לא עוזבים את ראשו.

אלכסיי התעורר מחלומו לבסוף, אל תוך מזג אוויר סוער ומה שנראה כמו שעת לילה מאוחרת. הוא התנשף בכבדות, זיעה קרה על כל גופו. ליבו פעם כל כך מהר שהוא פחד שהוא יקפוץ החוצה דרך גרונו והוא ימות בכאבי תופת. כאב הראש היה חזק מתמיד ועיניו עלו באש מבפנים, גורמות לו לשלוח את ידיו הרטובות והקפואות בשביל לנסות לגרד החוצה את ההרגשה הנוראית. שום דבר לא עזר.

הטמפרטורה רק המשיכה לצנוח ובמהרה הוא לא יכל להרגיש את קצות אצבעותיו ואת אפו, אבל אלכסיי לא יכל לגרום לעצמו לקום וללכת. רק הניסיון נראה לו מיותר, חסר תועלת. הדמעות צרבו בעיניו, והוא לא הצליח להבחין אם זה בגלל הכאב או בגלל סיבה אחרת לגמרי. הוא גם לא ניסה להבין. כך או כך זה לא יעזור. גורלו נחתם למות בודד, בחוסר ידיעה על מי הוא ולמה לעזאזל הוא ננטש לבד.

בשלב מסוים הגשם הפסיק לרדת, מתחלף בשלג עדין – כמעט בלתי נראה – שנחת על האדמה. הפתיתים התעופפו ברוח הקלילה, אך הקפואה, באיטיות ונונשלנטיות מוחלטת.

"אני מקווה שאתה שמח, אלוהים! בדיחה נורא מצחיקה! ועכשיו אפשר להפסיק אותה!" צעק אלכסיי אל השמיים, למרות ששום הרגשה פנימית שבו לא הנחתה אותו על כך שיש אלוהים בכלל. וכמובן, שום דבר לא קרה. שום קול לא נשמע והשלג רק התחזק מרגע לרגע, הרוח נושבת במהירות ועוטפת את אלכסיי במעטה קפוא ודכאוני.

אלכסיי ישב ובהה באוויר מלא הפתיתים הלבנים והעדינים וחשב על כמה זכרונות יש לו בטח מימים מושלגים כאלה, והוא פשוט לא מסוגל להיזכר בהם, לא מסוגל לזהות אותם מכל השטויות שהיו אצלו במוח. או שהכל פשוט נמחק, נעלם? התאים שאחראים לזיכרון פשוט מתו- הפכו לכתמים שחורים בסריקת המוח שלו.

לבו האט משנייה לשנייה, תחושת עייפות חזקה משתלטת על גופו והוא החליט לשים את ראשו על הספסל- רק לרגע. ברגע שהוא סגר את עיניו והחליט לתת לעצמו להרגע, הוא שמע את הקולות שוב. הקולות מהחלום.

"סאניה... סאניה..." הם קראו לו מרחוק. הוא פקח את עיניו, מזועזע, והתרומם על רגליו. מרגיש כמו נטיף קרח מהלך, אלכסיי המשיך לצעוד ברחוב האפור, עכשיו יותר מתמיד, ולבסוף הבחין במשהו קטן שתפס את תשומת ליבו.

הוא עמד דום בסוף הרחוב, הכניסה אליו בולטת באופן מפתיע, ומפתנו צבוע באדום בוהק.

בונקר.

אלכסיי גרר את רגליו במאמצים קשים, ולבסוף פתח את הדלת המתכתית שהובילה פנימה אל תוך האדמה. ישר כשפתח את הדלת, הופיע לרגליו גרם מדרגות תלול והוא כמעט מעד ונפל פנימה אל תוך החשכה. בניסיון לא לעשות רעש, אלכסיי ירד למטה וחשב לעצמו שהוא יוכל לבלות את הלילה כאן- עד שהשלג יעבור והוא ימצא מקום יותר טוב לשהות בו. רגליו גיששו את הרצפה כשהוא ירד מהמדרגה האחרונה, עדיין שרוי בתוך חשכה עמוקה. הוא התקדם כמה צעדים, אבל עצר במקומו כששמע קולות שלא באו ממנו. צליל נקישה נשמע מאחוריו וחפץ קשה הוצמד לראשו מאחור. ואז נשמע קול מחוספס, קול של גבר.

"מי אתה, ומה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה כאן?"

Marilyn Manson - Personal Jesus