רציתי לכתוב על דאגה,על כמה שאנחנו לא יודעים באמת לשמוח,
ועל כמה שהדאגה אוכלת אותנו.
רציתי לכתוב על עצב,
על איך שאנחנו מתרכזים ברע,
ועל איך ששוכחים את הטוב.
רציתי לכתוב על נקמה,
על למה יש לנו את הדחף לפגוע,
כדי להרגיש טוב עם עצמנו.
רציתי לכתוב על תסכול,
על זה שהוא רגש חזק,
שאנחנו נותנים לו לחשוב במקומנו.
רציתי לכתוב על חרטה,
על הרגש המיותר שגורם לנו להצטער,
על דברים שלא נוכל לתקן ולשנות.
רציתי לכתוב על חופש,
על הדחף לברוח,
ולשכוח את מה שהשארנו מאחור.
רציתי לכתוב על דחייה,
על זה שאנחנו מדחיקים את הפחד,
ונמנעים מלהתמודד עם האמת.
רציתי לכתוב על סודות,
על הדברים שרק החברים הכי טובים יודעים,
או שנשארים בתוכינו עד שמתפוצצים.
רציתי לכתוב על חברות,
על מי שמחזיק לך את היד כשקשה,
ועל מי שאנחנו מגנים.
רציתי לכתוב על אהבה,
על הספק,
והפחד,
וכאב,
והעצב,
והשמחה,
והצחוק,
והאמת,
והשקר,
והסודות,
ומה שהדחקנו,
ומה שנשכח,
ומי שנאהב,
וזה שיגרום לנו לבכות.
אבל לא כתבתי,
כי רק עכשיו הצבע חזר לפנים,
ויצאנו מהסיבוכים,
ונכנסנו לחיים,
להתמודדות שלנו,
מול העולם הגדול,
והגיל לא ישנה את זה,
ומה שאנשים אומרים- גם לא,
אנחנו מחליטים,
ועצה מחבר- רק תעזור,
אנחנו קובעים מה קורה לנו,
ומה אנחנו עושים,
ומה אנחנו רוצים לעשות.
תחיו את החיים שלכם, באהבה, בשמחה, עם הקשיים, ועם הכאב, ותזכרו, שיש לכם מי שישמור,ויעזור, וייתן עצה.
That's MY Point
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Pointer