זה נגמר כבר כשזה התחיל.

היינו חברות כ"כ טובות, באמת- סיפרנו הכל אחת לשנייה.

ופתאום הכל נגמר, איך לא קלטתי שאני חיה בהזיות.

אין, אני תמיד נשארת לבד.

אינלי חברה אמיתית וזה לא כ"כ מפריע לי, מפריע לי שאני מאבדת את מה שכבר השגתי,

אחרי כ"כ הרבה מאמצים.

(לא שזה משו מיוחד, כשחושבים על זה.)

אז אני מכירה את כל השכבה וכל העיר. ביגדיל.

מה זה נותן לי? כלום, בעיקר כשמתקשרים אליי אחרי יום העצמאות, לספר לי איזה כיף היה בלעדי.

כלבות, פשוט כלבות.

שמספרים לי שמרכלים עליי ושאנשים שאני כ"כ אוהבת תוקעים לי סכינים בגב.

שאלה שמעתיקים ממני במבחן, שאני נותנת להם לאכול לי מהאוכל גם כשאין לי הרבה,

אלה שבאים ומבקשים ממני עזרה כל הזמן בכל דבר, שאני מטפלת בבעיות שלהם פשוט כי אכפת לי מהם-

פשוט כפויי טובה,

לא שמים עליי.

 לא משתלם להיות בנאדם טוב, לא מרוויחים מזה כלווום.

עם כל השקרים האלה, לעצמי וכולם-

לא, לא טוב לי לבד.

חרא לי לבד. אני כל כך צריכה מישו, בדיוק עכשיו, שיהיה איתי בצד שלי ויעזור לי.

ואין כאלה. פשוט אין.

החיים שלי כ"כ מדהימים-רק דבר אחד חסר בהם-

מישו לאהוב אותו באמת.