The way it should be

ללכת ברחוב, ופתאום לקלוט ריח נורא מוכר, לעוות את הפרצוף בהרגשה שהריח הזה... מאיפה הוא כ"כ מוכר?

לחייך. כמובן, זה הריח שלו. לעצום עיניים ולהתענג על אותם כמה רגעים שהוא רחוק אבל כ"כ קרוב...

כשאני לא מבינה משהו, ושואלת "מה מה מה?" פתאום נזכרת איך הוא תמיד היה שואל ככה, למרות שהוא בכלל לא היה חייב.

אפילו אני עצמי, מזכירה לעצמי אותו...

המבט שלו, כשהוא מביט בי, החיוך הזה... גורם לפרפרים בבטן, לא?

השיער שמעוצב בצורה המיוחדת... זה מרגיש נורא טיפשי לעקוב אחרי השינויים שלו בשיער כל כמה שעות.

הדרך שבה אנחנו לא מבינים אחד את השני, המחסום המציק הזה, שכ"כ מכאיב. אבל מצד שני - מבינים הכל.

איך אפשר ככה, איך?

יופי. התחלתי להתחרפן. 

ועוד עם כל החרא שעלה מסביב, הדרמות, הצביעות המיותרת. איך אפשר לא לאבד את השפיות -כשהזכרון של השפתיים שלו חרוט בליבי-?