שביזות יום א', אוטובוס עמוס חיילים, סודנים וחיות אחרות, סוללה חצי גמורה בטלפון.

בחיי שבשלב הזה כבר חשבתי שאין גרוע יותר. ז"א, עד שקיבלתי את הSMS ההוא מהמפקדת שלי.

"היכוני היכוני, את נוסעת לצפון בעוד... 18 שעות! אל תשכחי לקחת איתך לבסיס בגדים, נעליים, מגבות ושלל אביזרים שאני לא מעוניינת להכנס אליהם" (לא בנוסח הזה, אם זה קריטי).

מיותר לציין שברור היה לי ולמיס פיגי שאני כבר על האוטובוס לבסיס, עם 0% רצון ויכולת לחזור הבייתה- זאת מעצם היותי בת אדם, ולא בומרנג.

אני מלאת תקווה וחשש מסמסת למיס פיג שבשלב הנוכחי, ההודעה שלה קצת איבדה את היכולת.

"קצת התבלבלת, את מתפזרת. את לא בפוקוס!" (ושוב, לא בנוסח המדוייק כמובן) אני מחזירה לה הודעה שאמורה להעמיד אותה במקום.

בתגובה היא שולחת אותי פנימה אל הבסיס, כי אם את כבר קרובה אז חבל לפספס, לאחר מכן לעבור בקרייה, משם לביתי הצפוני ומשם חזרה לבסיס- כל זאת במהלך 8 השעות הקרובות- כי הצפון דחוף דחוף דחוף.

אז כמובן שעם הגעתי אל הבסיס אני ניגשת ישירות למשרדו של לד"ר דוליטל, הוטרינר הכנפי שלנו, ומחכה בתור האינסופי אל החופש.

מטבע, שירותים ושתי דקות של שפשוף בברך. זה כל מה שצריך בשביל 3 ימים בבית, מסתבר.

עם נפיחות בלתי ניתנת לתיאור, צליעה בוטה ודמעות בעיניים, אני נכנסת לדוליטל אל המשרד ומאבדת את עצמי בין הדמעות.

מתה לדעת איך היא נראתה כשסימסתי לה שאני שמה עליה ז', או ג', קצת התרגלתי לדפוס- אז הכתב קצת מבלבל.