פתאום הכל נשמע כמו אזעקה. את שומעת את הרוח, או איזה חתול מילל, או איזה רכב שלוחץ על הגז במעין חוסר התחשבות וכל כולך קופצת.

אין דבר כזה להשאיר חלון סגור, קר וגשום אבל חייבים לשמוע מה שקורה בחוץ. הפחד הזה, ללכת לישון או להתקלח, זה משהו שאי אפשר להסביר במילים בכלל. החיפוש התמידי אחר מרחב מוגן, לשבת ולראות טלווזיה באיזה חדר ולא להפסיק לחשב את המרחקים והמיקום- האם אספיק? לאן ארוץ?

צבע אדום הוא מעבר לשתי מילים. צבע אדום הוא תחושה, חרדה, פחד, חוסר יכולת להכיל או להתמודד. צבע אדום הוא שגרת חיים שאי אפשר להתרגל אליה, הוא משהו שאי אפשר להסתגל או לפתח אדישות אליו. צבע אדום הוא הריצה ההיסטרית, הישיבה על הרצפה, הפחד להרגיש ולא רק לשמוע את הבום. זו הידיעה שמדובר בטיל, התחושה שבאחת הפעמים - אחת מתוך 1000 הפעמים בהם נשלחו טילים לעבר המדינה, באותה אחת אני אפגע. אפשר להרגיש את זה, את המתח שבחלל המוגן, את הפחד, את הציפייה.

אי אפשר להתמודד עם הנפילות. זה קורה, יקרה. בחדשות הכל רחוק וקר - אישה בוכה, ילדה צווחת, נפגעי חרדה , פצועים וקדימה אל הידיעה הבאה. כשטיל נופל לך בבית, או בעבודה , או בכל מקום אחר בו אתה מעביר את מרבית שעות היום שלך- אתה מבין. אתה מבין שאין לך מקום מוגן, שהחלל שלך- הפרטי, המוגן, כבר לא כזה. אתה מרגיש את הקרקע שנשתמטת לך מתחת לרגליים והתחושה הזו כנראה לא תעלם אף פעם.

אני חיילת. אני מבינה את המשמעות. חיילת בצבא ההגנה לישראל, שייכת למערך חיל האוויר, צופה מידי יום ביומו במטוסים עולים לאוויר ויודעת. מכירה את העשייה, מבינה אותה, מעריכה אותה. גם חברים שלי ירדו אל הגבול, הם שגדולים ממני במספר חודשים בלבד מחרפים את חייהם. נמצאים בישובי עוטף עזה, משתטחים על הרצפה בזמן סירנות ומקווים שהבום לא יהיה כל כך קרוב אליהם. הם, אותם פרחים, אותם הצלחות, אלו שעתידם צופה להם מפוחדים. הם מבינים את המשמעות, יודעים מה צפוי להעשות אך חוששים לחייהם.

אני מבינה, אין מישהי שמעריכה יותר ממני חיי אדם. אין מישהי שמבינה יותר ממני מי הוא חייל, מי אלו שנשלחים אל הגבולות, מי אלו שנאלצים לסכן את חייהם וכמה כל אחד ואחד מהם חשוב לנו כמדינה. הם הבנים שלנו.

ביבי, ברק, ליברמן- מעולם לא הייתה לי האופציה לבחור, בעוד חודשיים תהיה לי. הבטחתם, נשבעתם, דיברתם על כח ההרתעה.

מעולם לא התאכזבתי ככה. מעולם לא ראיתי את חיילי הבסיס שלי יותר חדורי מוטיבציה, הרעל שבעיניים. הלחץ, הקושי, שעות העבודה המטורפות הכל מתגמד בידיעה שאתה הולך לעשות שינוי ולהגן על הבית.

פוצצתם לנו את הבועה בפרצוף.