אני נכנסת אל התחנה. אני יכולה להרגיש את הדופק שלי, הוא כל כך חזק שאני תוהה איך יכול להיות שהלב נשאר במקום שלו.

הידיים שלי רועדות ואני בוהה באוויר בלי יכולת לחשוב על כלום.

לפני כמה שנים, כשעוד ידעתי לדבר, הייתי מהבנות האלו שאי אפשר לפנות אליהן, אלו שתמיד יש להן משהו שנון להגיד.

היום אני כלום.

השוטר מדבר בקול חד גוני. הוא לא מבטיח שקרים- אצלו הכל אמת.

כולנו אובייקטים בעולם הזה שלו שבו איומים הם כלום ומציאות היא הכל. בעולם הזה שלא עושים בו כלום עד שלא מאוחר מידי.

וזה כל כך כואב לי, הייאוש, שאני לא יכולה לתאר במילים.

וזה כל כך מפחיד לדעת שאף פעם לא היה מי שיגן עלייך.

וזה באמת עצוב לחיות פה.

אין משטרה, ואין סדר.

אין חוק ואין מדינה.

אל תגע בה.