אני לא מצליחה להרדם אצלך. אני מתהפכת ומתהפכת, עוצמת עיניים ופוקחת אחת לחצי שעה.

אני מרגישה מעונה. אתה מתפרש לך על כל המיטה, כי אחרי הכל היא שלך ואתה רחוק ממני, מעניין אם כי הרחקתי או שזה המצב הנח לך.

3 שעות לאחר מכן אני קמה בדממה, מתלבשת ויוצאת. אתה עוד ישן ולא שומע דבר.

ייאמר לזכותי שאני טורחת לקפל את הבגדים שלך שלבשתי בלילה ולהניח על הכיסא, משאירה מעין עדות שקטה לזה שהייתי.

אני מגלה, כשאני יוצאת מהדירה שלך, שאני אוהבת את תל אביב הרבה יותר בבוקר. היא חיה כזו, אבל לא בצורה מנקרת עיניים.

כשאני מגיעה לבדיקה, הרופא מחייך אלי חיוך מקסים, אנחנו מנהלים סמול טוק שכזה עד שהוא יוצא מהחדר ודואג שהתהליך של הביקורת יעבור בצורה הכי מהירה שיש. אני רואה אותו מדבר עם האופטימטריסט, והאופטיקאי, מזרז אותם. הוא מלא כריזמה וקסם אישי.

אני מסתכלת עליו ומאמינה שהוא בין היחידים שיכולים לראות את החיבה בעיניים שלי, ומאחלת לעצמי שיום אחד אמצא לי כמוהו משלי.

שיאהב, שיכבד והכי חשוב שארצה.

כזה שלא אצטרך לעבור את מצעד הבושה ב7 וחצי בבוקר אחרי שאני מתעוררת אצלו.

"אני בת אדם. אף פעם לא מספיק לי, זה הטבע שלי. שלנו. תמיד לרצות עוד. זה מה שהופך אותנו למה שאנחנו"

באוזן, בלופים.