אני חונה ממש בכניסה אל הבית, מדוממת מנוע ומקשיבה לשקט.

אם אני אצא מהרכב עכשיו ואכנס, הלילה הזה גמור ולא אוכל להגיע אלייך גם אם ארצה.

אני זורקת את הראש אחורה אל המושב ועוצמת עיניים חזק, מסוגלת להרגיש את הגלגלים במח שלי זזים.

לא מגיע לך שנשכב, אני יודעת את זה. משהו בהתנהגות המזלזלת שלך, ובראייה שלך- כאילו הכל מובן מאליו, קורע אותי.

האגו שלי נלחם בדחף שלי להרגיש אותך בתוכי, והצורך האינסופי למגע מטשטש את הגבולות בין המותר לאסור.

אני שולחת יד, לפני שיהיה מאוחר מידי, ושולפת את המפתח בזריזות מהסטרטר כך שלא יהיה לי זמן להתחרט.

אני יוצאת מהרכב, נועלת אותו ומפסיקה לחשוב.

"הבעיה הכי גדולה שלך בחיים מגי, היא שאת לא מפסיקה לחשוב אף פעם"