יש איזשהו רגע, בין כל הרגעים האחרים (שהם בלאגן מוחלט בלתי ניתן לתיאור מבחינתי), שבו אנחנו שוכבים זה מול זה ואתה מסתכל עלי.

אתה בתוכי, אני מרגישה אותך עמוק ואתה בוהה בי ממש. אני מסתכלת עלייך ויודעת שאני נראית סקרנית והעיניים שלי מבקשות אותך.

"את יפיפייה" אתה אומר לי. אני גונחת כתגובה כי אתה כבר ממשיך לפמפם בתוכי, עוצמת עיניים, נסחפת לתוך עולם של עונג והכל נשכח ממני.

ואז, בצורה מפתיעה, ביום שלמחרת במיטה כשאני שוכבת ומנסה שלא להרדם- אני נזכרת דווקא ברגע ההוא. 

וזה יפה ומיוחד כי בד"כ כשמחמיאים לי אני מעוותת את הפרצוף. הן כבר לא נוגעות בי, המחמאות והמילים היפות. התרגלתי. התחסנתי.

אבל

הרגע הזה שחוזר אלי פתאום, מרגיש כמו רגע של אמת. אחד מהבודדים שחוויתי בחיי.