אני עוצמת עיניים והדבר הראשון שקופץ לי לראש הוא ד' מושך לי חזק בשיער ומקרב את הראש שלי אל האיבר שלו, אני ממש מרגישה את הכאב מחדש. התמונה מתחלפת ועכשיו זה א' מושך בו כשאני מעליו, ות' כשאני מלפניו. אני רואה את הידיים שלי אזוקות למיטה, ואז קשורות, ואז מורמות מעלה ומוצמדות בכח למיטה כך שאין לי יכולת לזוז. אני רואה את העיניים שלהם, של כל אחד ואחד מהם, מביטות בי מלמעלה. תמיד זה מלמעלה- בליל של כחול, ירוק והמון חום. אני מודבקת לקיר, אני נהדפת למיטה, אני מורמת לספה, אני כורכת רגליים סביבך במקלחת. אני כלום ושומדבר, שקופה לחלטין, באינספור מקומות, באינסוף מקומות, בין ובכל כך הרבה אנשים.

אני נזרקת חזרה ללילה ההוא של הפעם הראשונה שלי. אני בוכה המון אחרי, כי אני ריקה וכואבת. המיתולוגי שלי נקרע בין הדחף לחבק ולהכיל אותי לבין הבקשה והצורך שלי שיתרחק.

אני עוצמת עיניים, ואני כל כך עייפה. כך כל כך עייפה מהכל. 

 אז אני נרדמת.