ואני בצפירה לא חשבתי על המתים. לא על הסבל, לא על הכאב, לא על ההשפלה.

לא חשבתי על האלימות הפיזית, או המילולית, וגם לא על האבדות- כל כך הרבה אבדות.

2 דקות עמדתי וזכרתי. שנה אחורה, טקס יום השואה. 

"אני מזמינה את את הגב' X להדליק משואה" הקצינה שלי מדקלמת על הבמה. 

אני מתקדמת בזריזות אל האישה המבוגרת ועוזרת לה לקום, היא תופסת בידיי ואנחנו עולות יחד אל הבמה.

היא מדליקה אותה, מסתכלת אלי, מושיטה לי דף קטן מקופל בצורה מסודרת ומבקשת ממני לקרוא.

אני, בהלם טוטאלי, ניגשת אל המיקרופון וקוראת את רשימת הייזכור שלה. העיניים שלי מלאות דמעות, הגוף והקול שלי רועדים.

היא לא מורידה ממני את עיניה, ומבטה, כמו של יתר ניצולי השואה המביטים עלינו במדי חיל האוויר שלנו- מלמטה, בהערכה, בגאווה, בהערצה, בעיניים מלאות דמעות.

ואנחנו עומדות ביחד, בוכות על הבמה בזמן שאני קוראת את הרשימה האינסופית של האבדות שלה.

הקהל דומם כשאנחנו יורדות. ואני אוספת עצמי לאורכן של 6 משואות, שמסתכמות לידי 6 פתקים קטנים, ששואפים להיות זכר. המחשה לאותם 6 מליון.

זכרתי דווקא אותם, את החיים. אלו שחווים מחדש את הסיוט מידי יום ביומו. אלו שהסבל לעולם לא ייגמר בעבורם.

אלו, שבצורה אירונית, מסתכלים עלינו מלמטה- כי אנחנו התקווה שלהם. אנחנו דור ההמשך, אנחנו התיקון.

זכרתי והבטחתי לעצמי, ולהם שמול עיני, להיות בן אדם טוב יותר. לשמור על צלם אנוש לנצח.

ובכיתי.