אני יורדת לב"ש. טעות מספר אחת. אני יודעת בדיוק מה הציפיות של ע' ממני ובכל זאת מוכרת לעצמי שקרים על ידידות.

הידידות כוללת, לפחות נכון לאותו הרגע, המון אלכוהול, מוזיקה ושיחה צפופה על יחסי מין.

כשהידידות תופסת כיוון של ז (או שניים, אם אנחנו רוצים לאיית נכון את המילה) אני מחליטה להתקפל.

בצורה מפתיעה, מר בחור לא רואה טעם להקפיץ אותי למקום שהוא לא המיטה שלו.

מעצבנת אותו הסיטואציה. אני די מבינה, למלא בחורה באלכוהול ולהגיש אותה לאיזה אדיוט אחר זה אחד הדברים הכי מטומטמים שגבר יכול לעשות.

אני יוצאת, טעונה ב4% (סוללה ויכולת לחשוב) לכיון השוק. איזה נהג מונית סופג אותי בוכה, אחרי הריב הקטלני שלי ושל מר ידיד 7 שנים ומחליט שמה שיעודד אותי זו הנחה. אני מודה לו. יורדת מהרכב ומחפשת את מר נצלן, מה שנראה בלתי אפשרי בהתחשב בזה שמדובר באירוע של אלפים והפלאפון שלי החליט להתפגר, כמו כל זכר אחר בחיי.

ואם במר נצלן עסקינן, חשוב לציין שגם הוא כשמו צפוי לנצל. אני הרי לא בוחרת שמות סתם, אבל מסיבה לא ברורה אוהבת להאמין לעצמי (קטע ילדותי ונאיבי, אם יורשה לי לציין) שהכוס שלי הוא לא החלק הכי טוב שבי.

חייבת, למרות הכל, לזקוף לזכותו שבסופו של דבר מר נצלן ניסה דווקא את השפתיים העליונות. שוב לא. שוב מישהו שלא מצליח לקבל "לא" כתשובה.

לפעמים אני חושבת שזהו המכנה המשותף של כל הגברים בעולם. זה והזין שלהם, שהוא כל עולמם- מה שהופך אותו לכל עולמינו.

אני של השלב ההוא מותשת, ושיכורה, ועם פלאפון סגור וחוסר יכולת מוחלט להגיע הבייתה. יש לי חשק לברוח, אבל אין לי איך ואין לי לאן.

אנחנו עולים על איזה אוטובוס, לא לפני שהוא מנסה לנשק אותי שוב ואני המיואשת מסיטה את הראש לצד. הוא מניח לי ראש על הברכיים ואנחנו מדברים על דברים חסרי חשיבות שאני לא זוכרת או מנסה מאד שלא לזכור (עובד יופי, חייבת לח"ח את עצמי).

עוצמת עיניים לשניה ורוצה להעלם רק כדי לא להסביר לעצמי למה לעזזל אני עושה אותן טעיות כל הזמן, ומצפה להרגיש אחרת.

הוא אמר שזו אני. שונאת שאנשים שלא מכירים אותי חושבים שיש להם say.