ר' אומרת לי שאני סלקטיבית מידי, ונ' אומרת שיש לי פחד ממחוייבות.

הן צודקות, ועם זאת ולמרות הכל- גם כשאני נותנת צ'אנס, זה פשוט לא מצליח.

הוא מגיע לאסוף אותי מהבית. אני בכפכפים, שיער חצי אסוף, ועיניים חצי עצומות מהשינה של קודם.

נשיקה על הלחי, נסיעה. שיחה. אני מובילה, כמו תמיד. שואלת, מתעניינת, צוחקת. שוברת את הקרח.

כשהוא מדבר אני לא מקשיבה, רק מהנהנת. מנסה לתפוס סופי משפטים ולהוסיף שאלות קטנות מכוונות לגבי נושאים שלא מעניינים אותי

למה בכלל הסכמתי לזה?

אחרי שעתיים הוא כבר מוקסם, ואני רק רוצה להעלם ולא יודעת איך לעשות את זה.

הוא הולך לשירותים ואני מסיימת את הבירה. כמה מים לעזזל הצליחו לדחוף לשליש המסכן שלי. 

אני מדמיינת לעצמי איזה ליין חדש של מים בטעמים, סטלה, גולדסטאר, אולי גם גינס יעבוד. אני אוכל לעשות מליונים.

חברה שלי קוטעת את הפנטזיה עם הסימן שאלה ההוא בוואטסאפ.

כמה נקבי. אני מגלגלת עיניים ומסיטה את הראש אחורנית. ובעצם, למה לא? 

אני מסבירה לה שזה לא זה תוך התעקשות על זה שנתתי צאנס, ואני לא מבטלת על הסף בגלל הזוית של העפעפיים שלו.

היא מבקשת שלא אשלה אותו. אני מביימת רעידות, מסבירה לו שקר על החוף ומסתכלת לכיוון המלצריות. 

הרמז עושה את שלו. הוא משלם, ואנחנו ברכב שוב.

אני יכולה לראות את סימני השאלה בעיניים שלו. הרי הייתי, ושאלתי, והתעניינתי, ודיברנו בלי סוף- אז למה?

"היה לי ממש כיף" הוא אומר בסוף.

"היה נחמד" אני מנסה להשמע ידידותית לסביבה.

כשאני מחבקת אותו אני יודעת כמה הוא רוצה לנסות לנשק אותי, אז אני מתנתקת בצורה חדה מסתובבת ויוצאת מהרכב.

רווקה לנצח?