הקבוע שלי שלח לי הודעה אתמול. סתם, כמו שהוא יודע, חסרת משמעות כזו שמשדרת "אני קיים".

עניתי לו  מבלי ששאל שאנחנו עדיין ביחד ושאם לא נהיה, הוא יהיה הראשון לדעת ולהרגיש. ישירה שזה כואב.

הוא שאל כמה שאלות בשביל הנימוס, צחקתי והסברתי לו ש'אתה לא חייב לשאול דברים שלא מעניינים אותך'.

המגננה שבו החזירה לי נימוק צולע- מאד מעניין אותו מה הנוכחי שלי לומד ואם טוב לי בחיים. נו ניחא.

העניין הוא שאתמול אני והנוכחי שכבנו, והוא היה מקסים, אוהב ונסיך כהרגלו. אני כהרגלי שנאתי את זה.

שנאתי שהוא עדין איתי, לא סבלתי את ה"אני מכאיב לך?" באמצע. מתעבת את הדאגה שלו בעיניים.

ואז הגיע הרגע הוא גמר ונשארתי אני במיטה ולרגע חשבתי על הקבוע שלי, שידע הכי טוב מכולם איך ומה אני אוהבת.

מנקה את הראש.

לעזזל אני שונאת התחלות.