50 גוונים של אפור הוא לחלוטין סיפור הסינדרלה המותאם למאה ה21.

לא עוד זונה יפייפיה שכובשת בחור עשיר בלילה של סקס סוער, ואז משתוללת עם כרטיס האשראי שלו ברחבי העיר.

בעולם שבו הכל נמצא במרחק הקלדה, סקס כבר לא מספיק. הוא צריך להיות אחר, קיצוני. 

מודל היופי תלוי באזיקים, או שלשלאות. אביזרי מין הם לא מילה גסה, כולם כבר מכירים אותם (למרות שרק חלקנו מקרוב).

50 גוונים הוא לא הסיפור של אנה, אלא של כולנו.

אנחנו שמעוניינות להרגיש נחשקות. ממתינות בקוצר רוח לרגע שבו הגבר העשיר והחתיך יסתכל דווקא עלינו, ויעשה בנו ככל העולה על רוחו.

שליטה היא כבר נורמה, גם אם לא על הנייר. השריטות, המשיכות בשיער, הסקס האגרסיבי- זו כבר דרך חיים.

מי זוכר בכלל איך נראה הסקס פעם? איך מרגישה התנוחה המסיונרית? 

אנחנו מזדיינים כמו בסרט כחול. 

וזה קצת עצוב שצריך ללכת לקולנוע כדי לראות לא יותר מסרט פורנו מרומז בטענה שהוא "פורץ גבולות".

להסתכל על הדמויות רצות על המסך, בחדר אדום מלא שוטים ואזיקים ולקבל את האישור- זו הנורמה החדשה. זה בסדר. אני שפוי.

לחפש את העיניים המזוגגות מסביב כשגריי מחליק לה קרח במורד הגוף, או קושר אותה מהתקרה.

זה סרט גרוע, אין ספק. הוא חסר פואנטה, חסר אמינות (אבל לא יותר מהספר) והכי חשוב- לגמריי לא פורץ גבולות.

הגבולות שלנו פרוצים כבר שנים, הנורמה שלנו כבר לגמריי אחרת.

ואולי דווקא בגלל זה אנשים ימשיכו להגיע, רק כדי שיוכלו להרגיש טוב עם עצמם, שידעו שהם כמו כולם.