ואז היא פשוט פולטת את זה החוצה מהפה, כאילו זה דבר נורמטיבי והגיוני- "אנשים ימניים הם אלימים יותר. קיצוניים יותר".

אני משתדלת לשמור על ארשת פנים נטרלית ומרגישה את היד שלך לוחצת על שלי, אני מגחכת באופן בלתי נשלט ומחזירה לה חיוך.

היא לא מבחינה במבט, או בשינוי כלל- וממשיכה לפרוש בפני את האמת שלה, מניפסט שלא היה מבייש את היטלר.

'אם רק לא היית אמא של חבר שלי' אני חושבת בראש בזמן שבעלה מחליף נושא שיחה. 

אני נושמת עמוק והארוחת ממשיכה כאילו כלום לא קרה. 

כאילו שהיא לא דיברה לפני רגע שטויות גמורות בצל 'הרציונל הניהולי' שלה.

אם הייתי יכולה להגיב, הייתי מסבירה לה קצת על הפעולות של בצלם. על כמה הן אלימות בעיניי.

אולי הייתי מניחה מולה מראה ושואלת עד כמה אני נראית אלימה , או קיצונית.

היא בטח הייתי מגמגמת, מחוסר נעימות בעיקר, בטח לא כי תחשוב שטעתה. 

ובעצם,

אדם שמתווכח עם טיפש הוא טיפש גם כן.

לא כך?