אני יפה, מהיפות האלו שגברים מסתכלים עליהן בעניין כשהן מתיישבות לידם באוטובוס, או מחייכם אליהם מהכיסא ממול באיזה פאב.

מהיפות שכשבחורים עוברים לידם, הם טיפה מגבירים את הקול ומספרים דברים מאוד מרשימים לחבר שלהם למשך חצי הדקה- תוך מבט אגבי כלפיהן.

מאלו שתמיד יקבלו יחס מועדף, שתמיד יהיה קל להן יותר בסביבת גברים.

אבל אני לא מדהימה. אני לא מסנוורת, לא מאלו שמסתכלים עליהן לרגע ומבינים מה משמעות המילה יופי.

מהבחורות האלו שאפשר להסתכל עליהן שעות ולגלות בכל יום מחדש כמה שאפשר להיות מיוחדת. אלו שגברים מפחדים להסתכל להתקרב אליהן, מפחדים אפילו לנשום לכיוונן. שהמציאו את משמעות הfriend zone, שנשים לא רוצות להיות חברות שלהן. שהן מרכז.

אני גם חכמה. אני שורדת יפה את התואר הלא פשוט שבחרתי לעצמי. מצליחה אט אט לעבור מסוכה ועוד מסוכה בדרך אל התעודה הנכספת.

אני לגמרי מוערכת בין הסטודנטים שסובבים אותי ולבטח הציונים שלי יראו טוב בקורות החיים.

אבל אני לא 90/100. אולי באיזה קורס או שניים מתפלקת מידי פעם איזו שליחת יד לעשיריון העליון. לאליטה. אבל אני לא באמת שם.

אני אי שם באזור ה8, מרימה את הראש מעל למים רב הזמן אל מעבר לעובר בקורסים מסויימים, ובאחרים מחליקה וקורסת.

יום אחד גם אהיה מנדסת טובה, אצליח לייעל תהליכים כלשהם במקום כלשהו שאולי אני אפילו אוהב. הבוס שלי יאהב אותי, אני אצליח להקסים אותו כמו את רב הסובבים שלי בטח. גם יעריך אותי מאוד, כי אני בחורה כזו טוטאלית , חרוצה ומסורה.

אבל אף פעם לא אהיה מהנדסת מצויינת. לא אצליח לחסוך מליוני שקלים או להמציא את הגלגל, לזכות באיזה פרס נובל או לזהור במסדרונות. לא יצוותו אלי מהנדסות צעירות ושאפתניות שיחקקו כל מילה שלי בראשן הקטנטן ומלא החלומות.

אני 8 בעולם שבו כולם שואפים ל10. ואני מסתכלת מעלה אל מרומי ה10 בעייפות רבה, מבינה שלעולם לא אצליח להגיע לשם.

ולא, זלזול עצמי הוא ממש לא לבית ספרינו. ה8 שלי מכובד ויפה, ואין הרבה כמוהו. לגמרי מעל לממוצע. 

לא עוד ערסית-אשקלון, מחומצנת עם כרס וסיגריה. אני בחורה שיש לה דעה, מילה וראש על הכתפיים הנאות שלה.

אבל לא 10. לחלוטין לא 10.