רבנו בשישי, בטלפון, בשושו, אחרי 12 בלילה.

הייתי מותשת ועייפה ופגועה ואתה מלמלת הרבה "סליחה" ואפס "לא יקרה שוב".

זה כנראה היה הקטע שלך. אתה באמת מצטער שפגעת בי, אבל אין בך שום רצון לשנות את דפוס ההתנהגות שלך כדי שחלילה לא יקרה שנית.

אנחנו מנתקים אחרי שכל מה שנשאר לי להגיד לך זה "אין לי מה להגיד לך יותר". בפעם הרביעית אתה מתייאש ומתריע שנמשיך את השיחה מחר.

בשבת אתה מגיע אלי לדירה ואני מוצפת רגשות אמביוולנטיים.

אני שמחה לראות אותך אחרי שבוע, רוצה להיקבר בחיבוק שלך ושתיקח אותי מפה רחוק מכל עולם המבחנים הזה כבר.

מצד שני, אני רוצה שתמות בסבל וייסורים אל מול עיני.

אנחנו נכנכסים שוב לויכוח של שישי. אני עייפה , יום לפני מבחן בשעה 00 בלילה ואתה לא מגלה שום יכולת להבין אותי.

אתה מנסה להביא למצב של התפשרות, אבל נגמרו ההתפשרויות מצידי. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיפגע עוד.

אתה מנסה לחבק אותי או לגעת בי ואני נרתעת וצועקת עלייך לא לגעת בי. אני חושבת שבשלב הזה אתה בהלם, אני בהלם וכל  הקשר שלנו עובר מעין זעזוע קטן.

אני כל כך עייפה.

אי שם לפני חודשיים הגענו למוסכמה שלא הולכים לישון עד שלא פותרים את הדברים. לא הולכים לישון בריב.

היינו צריכים לנסח איזו פרצה למקרי מבחנים למניהם.

אני שוקלת להעלות את זה אבל לא מצליחה לדבר. אתה מנסה שוב להגיע לפשרה ואני שוקלת לבקש ממך לצאת מהדירה שלי.

השעה 00:30 בלילה. 

אני שואלת אותך - למה אתה מתעקש לפגוע בי? ולמה כל כך קשה לך לבצע פעולה כל כך פשוטה כמו זו שביקשתי.

אתה מסביר לי שאתה לא רוצה לפגוע באנשים מסביבך ואני מבינה מזה שאני פחות חשובה מאחרים.

ברבע ל1 אתה מסכים לבקשה שלי בצורה מוחלטת סוף סוף. אין עוד התפשרויות או הסתייגויות.

כתגובה אני קמה לנקות את הגז. גם כי הוא מלוכלך וזה מפריע לי בתת מודע וגם כי אני לא יכולה להיות איתך באותו החדר.

אני שואלת את עצמי- למה כל כך קל לך לפגוע בי ככה ולמה אני צריכה לנהל איתך שיחה של שעה וחצי שבה אני מסבירה לך כמה אתה פוגע בי, בלי שתעשה שום דבר בכדי למנוע את זה.

אתה יוצא להגיד לי שאתה הולך. אני מתיישבת על הספה ומתחילה לבכות.

אתה שוב מנסה להתקרב אלי, לחבק אותי. לשם שינוי אני מאפשרת לך. מפחדת שתלך, לא רוצה שתלך. 

אנחנו הולכים למיטה ואתה מחבק אותי כל הלילה.

שבועיים אחורה