אני אהיה אשת קריירה. כזו שקמה בבוקר ליום ארוך מאוד מחוץ לבית, עובדת תחת לחץ ומפיקה את המיטב מעצמה.

כזו שמנצלת כל פיסת מח שיכולה לעבוד כדי לייעל, כדי להצליח, כדי להשתפר, כדי לעשות.

כזו שעומדת בפני עצמה, שיכולה לפרנס את עצמה, שלא חייבת כלום ושום דבר לאף אחד. עצמאית. מהנדסת.

בטח יום אחד, בעוד 10 שנים, תבוא לה אמא כלשהי אל הבן שלי. האמא תהיה מוכרת בחנות בגדים או גננת או יועצת או אולי קופאית.

היא תשאל אותו אם אמא חסרה לו, ואיך זה מרגיש לחזור הבייתה כשאין אוכל חם בסיר שמחכה לו ולמה אמא לא יושבת להכין איתו ש"ב.

הבן שלי יסתכל על הקופאית ויחשוב לעצמו איזו אמא נוראית יש לו, ולמה לא הלכה להיות קופאית בשלנית שיכולה להכין לו את שעורי הבית בחשבון.

הוא ייגדל בבית מנוכר בו אמא ואבא לא נמצאים, החיים יחלפו, הבייביסטריות יתחלפו בקצב מסחרר והמנקה תסתכל עליו ברחמים פעמיים בשבוע- ביום הנקיונות של שישי וביום הנקיונות של שלישי. כשייגדל יכיר את כל המסעדות שעושות טייק אווי באזור הבית, ובשלב מסויים לאחר שיקבל רשיון יוכל לנסוע ולהביא אוכל לכולנו- כשנחזור לארוחת ערב משותפת ולאחר מכן נזרק חצי מתים על הספה.

אמא שלי תעשה שעות נוספות כסבתא, והבן שלי יאהב אותה מאוד עד שתעזוב את כולנו וחיינו ייקרסו.

אני אעמוד חסרת אונים מול הסיטואציה שנוצרה ואשאל את עצמי מה הייתי צריכה לעשות אחרת.

האם הייתי צריכה לוותר על עצמי? על היכולת האנליטית או החשיבה ההנדסית המולדת? להקבר בבית במרמור ולעשות מה שטוב לילדים?

האם הייתי צריכה להשאר בבית? אולי לא ללמוד כלל. לחסוך את 50 אלף השקלים האלו לדירה, או רכב, או כל דבר מוחשי אחר.

בסופו של דבר ארדם בוכה, מתגעגעת ועייפה ואשאל את אמא שבשמיים- מדוע נולדתי אישה?