אני אוכלת וחושבת, חושבת ואוכלת ויש לי דחף בלתי נשלט להקיא אבל אני לא מפסיקה עד שהמנה לא נגמרת.

אחריה אני יושבת ובוהה בחלל האוויר ומנסה לעכל, הבטן שלי כואבת ואני מרגישה שיש לי יציקת בטון במרכזה ממש מלמעלה.

אני מתקשה לנשום ולא יודעת אם לייחס את זה לעובדה שאכלתי עד מעבר לשובע, או לתחושת המועקה המתמשכת.

יש מצבים, כך למדתי, שאין להם פיתרון. מעין ערבוב דעות, אידיאולוגיות, מנטליות שונה. במצבים האלו אין נכון או לא, אין צודק או לא, אין מופסד אחד- כולם מופסדים.

אני מנסה להתגבר על הבחילה שהולכת ועולה יחד עם הדמעות, כבר הייתי בטוחה שאינני יכולה לייצר עוד דמעות- שעברתי את מכסת החיים שלי.

אני מנסה לנקות את הראש ממחשבות, קצת שקט, לעצום עיניים, לשכוח הכל, אבל כלום לא עובד.

נשארנו רק אני, הבחילה והדמעות ממתינים יחד לשקט שלא יבוא ב4 וחצי בבוקר.