בדרך מהתאטרון הבייתה אני עוברת ליד הדירה הקודמת שלך, יש אור בחלון החדר שפעם היה שלך.

פעם כשהייתי רואה אור הייתי שולחת לך איזו הודעה על השלט החדש שמחוץ לדירה, או פנס רחוב טועה- גורמת לך להבין שאני בסביבתך ולרצות שאהיה איתך. אני עוברת ומסכלת על האור הדולק, זוכרת איך החדר נראה כשהיינו בו- איך העברנו שנתיים שלמות יחד באווירה הבאר שבעית, עם החברים שלך, במסיבות דירה אצלך ושלך. האור הדולק הולך ומתרחק ממני עם כל צעד, הזיכרונות מעקצצים באיזה חלק במרכז החזה ואני משתדלת להעלים עין ולהאחז בטוב שבתקופה של עכשיו, איתך בבועה התל אביבית שלך.

העיר שלי האהובה, מלאת רוח החיים, מלאת ההנאות, מלאת ההבטחות הבלתי כתובות, שהייתה לי פעם בית- הולכת ומתרחקת ממני.

פתאום אני מרגישה לא שייכת, כאילו תם זמני בעיר הזו, כאילו חלפו הנעורים. אתה התחלת את חייך האמיתיים, ואני קרועה בין העולם שלך ושלי, חיה על קו ת"א-ב"ש ואיני לא פה ולא שם.

הלוואי והיית פה איתי, בעיר הזו שהייתה שלנו, ולא משאיר אותי מוקפת צללים של אנשים שהיו ועזבו, פרשו כנפיים ועפו.

הלוואי שהיית פה צעיר איתי וחווה, לוקח אותי לעוד מסיבה, או לשבת בעוד איזה פאב או אפילו ללכת ליום הולדת של איזה חבר מעצבן באיזו תקופת מבחנים לחוצה.

הלוואי שהייתי יכולה להנות מהשנים האחרונות שלי כסטודנטית כאן.