"בשטח אי אפשר להיות גיבור" אתה אומר לי "כשאתה שומע את הכדורים שורקים, ואת הפצמ"רים נופלים, אתה הופך לבן אדם אחר. את לא יודעת איך זה מרגיש כשנופל פצמ"ר 50 מטרים ממך".
העיניים שלי מתמלאות דמעות ואני מרגישה את הגוש הזה שחוסם לי את הגרון. אני לא מוצאת מילים.
"בא לי שתחזור הבייתה. שתחזרו כולכם" אני אומרת לו, והקול שלי שקט. הוא צוחק ואומר שגם הוא רוצה הבייתה, אבל אין מה לעשות.
אני בסרט והפלאפון שלי לא מפסיק לרטוט. הבטחתי לעצמי לא להתעסק בבלאגן שבחוץ לכמה רגעים. להתאוורר. רק לשעה וחצי הזו.
כשהקריינית מודיעה שצבע אדום, אני מתמודדת עם הפחדים ומסתכלת בנייד.
כותרת מפחידה על כניסה קרקעית משתקת אותי לחלוטין. אני מרגישה כל חלק בגוף שלי נדרך, התסריטים רצים והדמעות עולות באופן אוטומטי.
"זה לא שאת מכירה מישהו חוץ מב' " חברה שלי אומרת, בחוסר הבנה מוחלט "זה צבא. זה התפקיד שלהם. מה יש לך? אני לא מכירה אותך ככה"
ואני לא מוצאת את המילים להסביר מה שרץ לי בראש, מה שקורה לי בלב.
"הם ילדים. הם צריכים לחזור הבייתה. אני רק רוצה שהם יחזרו הבייתה" אני חוזרת על עצמי כמו תקליט שבור, כמו ילדה קטנה שלא מבינה מציאות מהי.
וגם עכשיו, כשאני יושבת מול מסך המחשב, מנסה לתרגם פחדים למלל, אני לא מצליחה.
רק רוצה לבקש- שהילדים שלנו יחזרו הבייתה,
אבל אין לי ממי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מגי.