קראתי את הפוסט של טלטול היום, והוא צבט לי קצת בלב ועיקם את הפרצוף.

בתמימות אינסוף טלטול כותבת את משאלת ליבה, אותה היא חולקת עם כל בחורה נורמטיבית שהיא, להיות נאהבת.

לא סתם נאהבת, לא אחת שסובבה מבט של מישהו ושבתה את ליבו לנצח. טלטול מחפשת אהבת נפש, פשוטו כמשמעו.

היא מחפשת אדם שיקרא את אשר על ליבה, יכיל אותה ברמות הכי עמוקות שיכולות להיות ויאהב את מה שהוא רואה לפניו- שחור על גבי לבן.

שיתעניין במה שיש לה לומר, בכל נושא שהוא, שיתרגש ממי שהיא ולא ממה שהיא.

לסיכומו של דבר- טלטול מאד אנושית, הרבה תמימה והמון פגיעה.

בפוסט שנכתב לפני 7 שנים בערך, בבלוג שהיה ואיננו, הגיב לי בחור רגיש ומלא תובנות.

הוא כתב אז איזו תגובה מסקרנת, משהו על זה שהוא רוצה לדבר איתי על מה שכתבתי.

זה היה פוסט כואב, מתקופה קשה ואני הייתי ילדה תמימה, מפגרת ובעיקר חסרת רסן- וכשהוא הגיב לי המילים שלו מילאו איזה חלל שכאב במרכז החזה.

עברנו למייל כמובן, כמתבקש, כפי שקורה תמיד. דיברנו שם מס' ימים שאחריהם עברנו למסנג'ר, שאחריו עברנו לטלפון.

אני זוכרת שהייתי מאד חסרת ביטחון, ושהוא היה די דומננטי בשיחות והוביל אותן בבטחה.

קבענו שיבוא לאסוף אותי על האופנוע בשעות אחר הצהריים ואני התרגשתי כמו ילד בן שנה שמביאים לו מכונית צעצוע חדשה.

בחלק הבא לא ארבה במילים, כי הן סתם כואבות ומעיקות.

אופנוע, נסיעה, בית, שמפניה, "לא".

ניסיון שני, "לא".

המון פחד, אני רוצה ללכת הבייתה, אין לי מושג איפה אני נמצאת ואין עלי ארנק.

אני טיפשה. אני עייפה. אני שיכורה. אני חסרת יכולת לדבר.

הוא מרים אותי למיטה. חם במיטה. אני מרגישה ידיים. אני בוכה.

הבכי שלי היסטרי וחסר מעצורים, אני חסרת אונים לחלוטין, חסרת יכולת חשיבה עצמאית וחסרת בגדים.

הוא חסר לב.

הגבר שגדול ממני ב14 שנים, מסתכל עלי בעיני הנחש המגעילות שלו ואומר לי

"תקשיבי, אני רק אגמור ונלך טוב? אגמור ואקח אותך הבייתה"

ואני בוכה בהיסטריה טוטאלית ואין לי יכולת להגיב, לא רוצה שייגע בי. אמרתי שאני לא רוצה שנשכב. התחננתי.

הוא כמובן, כמו רבים וטובים- הקשיב ויישם. לא ביצענו סקס לאחר הנקודה הזו, הוא התחכך לי בין הרגליים מס' שניות שהרגישו כמו נצח ולקח אותי חזרה הבייתה. שום דבר בניגוד לרצוני.

אז היום, כשקראתי את הפוסט של טלטול, שהכיל את משאלת ליבה הכמוסה של הילדה שהייתי,

נצבט לי הלב על התמימות שאבדה והותקפתי חרדה על הנערה שהיא- על הנערות שאתן.

תשמרו על עצמכן.

אני אוכלת וחושבת, חושבת ואוכלת ויש לי דחף בלתי נשלט להקיא אבל אני לא מפסיקה עד שהמנה לא נגמרת.

אחריה אני יושבת ובוהה בחלל האוויר ומנסה לעכל, הבטן שלי כואבת ואני מרגישה שיש לי יציקת בטון במרכזה ממש מלמעלה.

אני מתקשה לנשום ולא יודעת אם לייחס את זה לעובדה שאכלתי עד מעבר לשובע, או לתחושת המועקה המתמשכת.

יש מצבים, כך למדתי, שאין להם פיתרון. מעין ערבוב דעות, אידיאולוגיות, מנטליות שונה. במצבים האלו אין נכון או לא, אין צודק או לא, אין מופסד אחד- כולם מופסדים.

אני מנסה להתגבר על הבחילה שהולכת ועולה יחד עם הדמעות, כבר הייתי בטוחה שאינני יכולה לייצר עוד דמעות- שעברתי את מכסת החיים שלי.

אני מנסה לנקות את הראש ממחשבות, קצת שקט, לעצום עיניים, לשכוח הכל, אבל כלום לא עובד.

נשארנו רק אני, הבחילה והדמעות ממתינים יחד לשקט שלא יבוא ב4 וחצי בבוקר.