פרק ב’’

בפוסטים הבאים - הטעויות העיקריות שעושות נשים המנהלות מערכת יחסים משפחתית עם גרוש + ילדים. טעויות שיוצרות את התדמית השלילית, ועלולות לפרק את המירקם העדין של המשפחה החדשה.

להלן הראשונה:

הכוונה (הטובה ביסודה) של בת-הזוג של האב להיות אמא לילדים שלו. עצם הרצון הזה גורם לילדים קונפליקט נאמנות בין שתי הנשים.

קונפליקט נאמנות מתרחש כאשר הילדים מרגישים (גם אם אין לזה בסיס רציונלי) שעליהם לבחור בין שתי האימהות. הם מרגישים שאם יאהבו את האם החורגת, זה אומר שהם "בוגדים" באמא שלהם; אם הם משבחים בהתלהבות את הקציצות שלה, הם מפחיתים מערכו של הבישול של האמא הביולוגית (ולכן גם במעמדה).

הילדים מצידם, כדי להתמודד עם קונפליקט הנאמנות, יחפשו, וגם ימצאו, את כל המגרעות האפשריות בבת-זוגו של האב: היא לא מכירה אתרי משחקים במחשב, היא מכוערת, הבגדים שלה לא יפים, היא לא אוהבת כלבים, השניצל שלה לא טעים כמו זה של אמא, וכן הלאה.

בקונפליקט הזה, בדרך כלל האמא הביולוגית לוקחת את הקופה, ובגדול.

התוצאה ברוב המקרים הפוכה לכוונה המקורית והחיובית: יחסים הדדיים שיש בהם כעס ועלבון. האשה לא מבינה מאיפה הביקורת הבלתי פוסקת של הילדים עליה ולמה הילדים מתנגדים לה. היא פגועה וכועסת, ובהדרגה יתחילו עימותים עם הילדים ועם בן-הזוג.

העימותים האלה מבוססים על פגיעה בזהות של כל הצדדים. האשה מרגישה פגיעה בזהות הנשית והאימהית שלה, הילדים חווים פגיעה בזהות ההשתייכותית (מי האמא שלי?). כאשר עימות מבוסס על פגיעה בזהות, יש לצדדים נטייה להתבצר בצידקתם ובעמדותיהם ולהיסגר בפני הצד השני.

האשה תתפוס את הילדים כמפונקים או כפויי טובה, הילדים יתפסו את האשה כ- איך לא? – מרשעת.

אמא חורגת: החרדות והחששות 

הדרך לסטטוס הזה עוברת בעיקר דרך כוונות טובות. גבר ואשה מתאהבים, רוצים להיות ביחד. עד כאן זהו התסריט הרגיל. אבל מה קורה כאשר הגבר לא מגיע לבדו, אלא גם מביא איתו ילדים ממערכת קודמת?

הסיפור מסתבך.

מיעוט אפסי מתוך נשים שמנהלות יחסים זוגיים עם גרוש-פלוס-ילדים, מגיע בהחלטה נחושה לגרום לניתוק הקשר של האב עם ילדיו, או רוצה לבנות איתם מערכת יחסים עכורה. רובן  המוחלט מקבלות את החבילה או המתנה (תלוי בנקודת ההשקפה) ומשתוקקות לנהל יחסים חיוביים ואפילו אוהבים עם הילדים.

חלקן יצליחו. ניתן לראות יחסים של כבוד הדדי, הערכה ואף אהבה בין בת-הזוג של האב לבין ילדיו. במשפחות אחרות, מערכת יחסים בעייתית ביניהם היא אחד הגורמים המכריעים לפירוק התא המשפחתי החדש. אגב, גם היחסים בין בן-הזוג של האם לבין ילדיה הם גורם כבד משקל לכישלון של המשפחה בפרק ב', אולם לנושא זה יוקדש פוסט בנפרד.

מהן הטעויות המרכזיות שמובילות לכעסים, מתחים ואף לניתוק הקשר בין האשה לבין הילדים של בן-זוגה או בין האבא לילדיו?

על כך בפוסט הבא.

לפוסט אמא חורגת מהאגדות

לאימהות חורגות יש תדמית גרועה: הן מגרשות את הילדים מהבית (עמי ותמי), מרעילות אותם (שלגייה) או הופכות אותם למשרתים (סינדרלה).

הילדים חרדים מפני האשה שמוגדרת כ"אמא חורגת", והנשים נרתעות מפני התווית שמוצמדת אליהן.

מאיפה מגיעה התדמית הזאת? מהו הבסיס שעליו צמחו הסיפורים המבהילים?

הבסיס הוא חששות וחרדות של השחקנים הפועלים במחזה שנקרא "אמא חורגת".

ראשית, צריך להדגיש שחרדות, להבדיל מחששות, לא חייבות להיות מבוססות על המציאות, אלא בעיקר צומחות מתוך המקומות העמוקים והלא-מודעים. אחר כך הן לובשות גם הסבר הגיוני.

חששות לעומת זאת, נובעים מתוך הסתכלות מודעת על המציאות ואיתור מכשולים וקשיים אפשריים.

עם חששות קל יותר להתמודד: אפשר להיערך כדי להקל על הקשיים, אפשר לנהל דיאלוג ולמצוא פתרונות ואפשר למנוע כמה מהמכשולים על ידי תיכנון מראש.

חרדות הן קשות יותר לפתרון. הן מבוססות על נושאים הישרדותיים כגון מוות, זהות והשתייכות וכן על התנסויות שליליות בעבר שעברו הכללה למציאות כולה.

בהמשך – רשימת  החרדות והחששות הכרוכים בנושא של אימהות חורגות.