וואו עבר הרבה זמן מאז שהידיים שלי נגעו בחלונות האלה.

אני מרגישה אחרי טורנדו.. כאילו סחפה אותי סערה וטלטלה ועירבבה ואז הניחה אותי בחזרה בדיוק באותו מקום שהייתי בלי שום זכר.

רק הבלבול והתהייה האם כל זה באמת קרה עכשיו נשארו איתי.

אני חייבת לזרוק את עצמי למשהו גדול ממני.. אני מרגישה שאני לא מסוגלת להכיל את כל זה כבר.

ציפיות,אכזבות,אנשים חדשים וישנים,סקס,אהבה.. הכל כבר גדול עלי מדי.

אני רוצה להמשיך לכתוב את הספר אבל אני תקועה.. זה מה שקורה שכותבת סיפורים קצרים מנסה לכתוב משהו ארוך יותר מעשרה עמודים. תמיד הייתי טובה יותר בדברים קצרים.

אי אפשר להיות רוח כ"כ הרבה זמן.. זה לא עובד,דברים משאירים עליך חותם ושריטות ודברים שצריך להרגיש,אבל כמה אפשר להכיל?

אני לא רוצה שזה ישפיע עלי ואני מסרבת לתת לזה לסחוב אותי למטה,להכל!.. אני מסרבת ואם אני מסרבת זה לא יקרה.

אי אפשר להפסיק לתפקד אי אפשר לתת לזה להשפיע עלי.

החיים יאכזבו ויכאבו ויזרקו אותי בכל אפשרות שתהיה להם ואני לא יכולה לתת לזה להשפיע עלי,אני אמות.

אבל כואב לי.. כואב לי בלב.

אויש אין לי כוח לזה.

ברל'ה