לכל אחד הפרידה שלו. יש כאלה שהולכים ושרים שירים בכיכר,כאלה מדליקים נרות ליד בית חולים או מתראיינים למצלמה של עיתונאי רנדומלי,מקשיבים לשירים ברדיו,ויש כאלה שכותבים, אני כותבת.

אתמול בלילה כששמעתי את החדשות הבעתי משאלה שיהיה בסדר,והיום בבוקר כשקמתי והבנתי שהוא לא הזלתי כמה דמעות. כשיצאתי החוצה חשבתי לעצמי כמה מזג האוויר לא מתאים,כי חם ומעיק והשמיים נורא בהירים ואין עננים ורציתי שיהיה אפור וקריר,ואז חשבתי לרגע ושיניתי את דעתי, כי זה מתאים שאריק איינשטיין,הישראלי שבישראלים,ימות בשרב בסוף נובמבר. זה כמעט מושלם. הוא יושב למעלה או למטה וחושב לעצמו "נבלות,אני מת והם מדברים רק על עצמם". ומכיוון שאני לא טובה יותר מכולם וגם אני נבלה לא קטנה הפוסט הזה בעיקר יהיה על עצמי.

הזיכרון הראשון שלי מכיל אותו בתוכו,הייתי פעוטה אולי בת שלוש או ארבע ואבא שלי הרכיב לי טייפ על גב המיטה, כזה עם מקום לקסטות. בכל לילה הוא או אמא היו משמיעים לי ולאחי התינוק קבצי סיפורים או שירים,שם שמעתי לראשונה את אריק איינשטיין. מ"הייתי פעם ילד" למדתי את השירים הראשונים שלי ולעד זה יהיה הצליל שאיתו נרדמתי ולעד הוא יהיה מנחם.

בצהריים נפלה עלי מחשבה עצובה,שאני ורוב האנשים הצעירים והלא מבוגרים של היום יהיו כאן כדי לחזות במותם ולכתם של כל הסבים האלה שלנו,כמו שאני אהיה כאן כדי לראות את מותם של הסבים שלי. איינשטיין תמיד דמה בעיני לסבא שלי,סבא אהוד,ממעטים בדיבור ומודעים לפחיתות שבו,גבוהים,עם עיניים יפות ושיער לבן,אנשי הרגלים ואוכל של קיבוץ. והקול שלו תמיד הזכיר לי את הקול של אבא,כנראה בגלל שהאוזניים שמעו אותם ביחד מגיל מאוד מוקדם.

פתחתי את הטלוויזיה לרגע ובערוץ 10 היה ריאיון עם בעל החומסייה שאיינשטיין הפסיק לפקוד מזמן לאחר שנים,או דיבור עם שכן שהחליף איתו מילה לפני יומיים. נדמה לי שכאשר גיבור תרבות נפטר אנחנו ובאמצעי התקשורת מפרקים את הפאזל שהיה החיים שלו לחלקים קטנים,כאילו שאם לא נסתכל על כל חלקי הפאזל ופשוט נשאיר אותו שלם כמו מקודם לא נסלח לעצמנו,כי כאילו לא ניסינו להבין. אבל אריק לא היה רוצה שנדבר עם השכנים שלו או שנדע את השם של החומוסייה שהוא אהב,את הרגשות שלו כלפי הנכדים שלו או אורי זוהר,כי זה לא שייך לנו והוא לא שייך לנו,ואין מה להבין מלבד העבודה שהשאיר מאחוריו שמספיקה לחיים שלמים,כי זה לא עניינינו.

עצוב לי,ועוד שנה ושנתיים כשיציינו את היום סביר להניח שאני אזיל דמעות,כמו ברבין. כי זה סוף של משהו,ותמיד בוכים בסוף של משהו.

הצופים מוזמנים להצטרך לשירה

ברל'ה,זה מהשיר שלו.