נשארה פחות משעה לחודש הזה ולא ממש מתחשק לי לשבור את הרצף של עדכון בחודש.

אז הנה פוסט. סתמי ככל שיהיה.

מה שהיה הוא שיהיה.

קשה לי עם המעבר החד שבין המציאות לאירועים גדולים וטרגיים.

מלחמה, מוות של חברים, שקיעות של אנשים, הפלה, תוכניות ברדיו עם הורים שכולים.

אני יורדת מהמונית והולכת לחנות "כן. יש שני הרוגים. ישראלים" ואני שואלת ואף אחד לא עונה לי ואז אני צריכה לחפש את הבא בטרילוגיה של שקיעת העולם. מקלפת מדבקות מספרים ומחליפה בחדשות שאומרות בדיוק את אותו המסר "אנחנו בקשיים. אז תשלמו קצת יותר ראבק".

קשה לי עם כולכם, קשה לי שאתם לא עוצרים בשבילי. כי אני לא רוצה ששום דבר ימשיך, שיפסק הכל כאן ועכשיו ולא יהיה לאן ולמה למשוך ולסחוב.

וכל הדברים היו נפתרים אם רק "היה לי כסף" /"הייתי רזה יותר"/ "יפה יותר" /"טיפשה יותר" /" יודעת לערוך" /"לא לוקחת דברים ללב, לריאות, למוח"/ " ספונטנית יותר"/ "נקשרת פחות" "צוחקת יותר"/ "בוכה יותר"/ " עושה לייזר"/ "מחליפה בעדשות"/ " הוא היה רוצה אותי"/ הוא לא היה רוצה אותי"/ "אטוס למונטנה"/ "אנדוד לערד"/ "הייתה לי יותר סבלנות"

היום אני אשמע משהו שעוד לא שמעתי, היום זה יקרה. אבל כל יום הוא "היום" וכל היום מגיע מאוחר מדי.

אני חוששת שעד שדברים יקרו אני אהיה כה משועממת ואדישה ומאובנת והלב שלי יהיה סגור ומפוחד שאני פשוט לא אזהה את זה.

למה אני כותבת כאן? אולי מישהו ישמע, אולי לא אהיה לבד יותר בהכל.